תיבה של אהבה

הגיע הזמן להתבגר

כילדים קטנים אנחנו חושבים על העולם במושגים של טוב ורע, וככה אנחנו “מציירים” לעצמנו את התורה: בדור של נח כולם היו סתם רשעים, תאוותנים, נהנתים, טיפשים, רעים – ואילו נח היה הצדיק היחיד. את דור המבול נצייר לילדים (וגם לעצמנו) כמו איזו חבורת פרחחים מטורפים בני בליעל, ונח הוא הצדיק הטוב והחכם עם הזקן הלבן והארוך ואף אחד לא מקשיב לו…

מה הבעיה עם זה?

זו בעיה קשה, כי דבר ראשון: זה לא ככה. אנשים הם לא טיפשים, והם גם לא רוצים סתם להיות רעים ורשעים, ובפרט בדורות הראשונים שאין לנו שום השגה והבנה בהם. אלא היו להם בוודאי דעות וחכמות עמוקות, אבל הם טעו מאוד. ולכן כדי להבין את הפנים העמוקות של התורה, צריכים להבין את ההבדל העמוק שבין נח לבין בני דורו.

דבר שני, אם הכול זה שחור לבן, אז אנחנו לא נדע ללמוד מהתורה כלום לעצמנו. כי ברור שלהיות רשעים זה רע ולהיות צדיקים זה טוב, ואם כן אין לנו שום מוסר ללמוד לעצמנו מכל הפרשה הזו של המבול.

ודווקא אם נבין את הטעויות של אותו הדור – נוכל למצוא את אותן הטעויות בעצמנו ולתקן אותן כי התורה לא ניתנה בשביל לספר לנו סיפורים, אלא כדי שנמצא את עצמנו ואת כל מה שעובר עלינו בתוך התורה ונלמד ממנה מסר לחיים שלנו.

התורה היא הסיפור שלנו

באים רבי נחמן ורבי נתן ומגלים לנו עומקים אדירים.

רבי נחמן מגלה לנו בסיפורי מעשיות ב”מעשה מבעל תפילה” שכל הרשעות של העולם מגיעה מכך שהם מחפשים מאוד את התכלית של העולם, אבל הם טועים בדרך. מדוע? בגלל שיש רוח סערה שמבלבלת אותם, ולכן הם מפתחים לעצמם תורות שלימות והסברים מנומקים ועמוקים בכדי להצדיק את הרשעות שלהם ולהסביר מדוע היא היא התכלית.

ורבי נתן מגלה לנו בליקוטי הלכות זה לא נכון שהדור של נח התעלמו ממנו. אלא הם ממש חלקו עליו! הם יצאו נגדו וחשבו שהוא טועה ובכלל לא מבין את רצון ה’.

זו הייתה המחלוקת שיש בכל דור על הצדיק שבדור. כלומר שגם באותן עשרה דורות שמאדם הראשון ועד נח המשיכו בני העולם ללמוד את הלימודים הקדושים שהנחיל להם אדם הראשון, אבל לא הקשיבו לעומק הדעת של הצדיקים כמו חנוך ומתושלח ועוד, ולכן הלימודים עצמם הזיקו להם והפכו אותם לרשעים בבחינת “ופושעים ייכשלו בם”, שהלימודים הקדושים הפכו אצלם לסם המוות והם נהיו רשעים.

כאשר לומדים את התורה במשקפיים של רבינו ורבי נתן, מוצאים את התורה בחיים שלנו ממש, ורואים אינסוף דרכים והסברים וחיזוקים מתוך התורה למציאות שלנו.

יקם סערה לדממה

ולפי רבי נחמן השורש של כל הבלבול הוא ה”רוח סערה”, כלומר: ישנו לימוד נקי ונכון וברור שהצדיק מנחיל לדור, וכנגדו ישנה רוח סוערת של בלבולים, שמהפכים את הטוב לרע ואת האור לחושך, באופן שכמעט אי אפשר להבחין בהבדל.

רבינו הקדוש בסיפורי מעשיות סָתַם ולא פירש מהי אותה רוח סערה, אבל בליקוטי מוהר”ן הוא מבאר בהרחבה שאותה רוח סערה היא המקטרג הגדול שממנו מגיעים כל הקטרוגים והנסיונות והקטרוג הזה הוא זה שמביא למצד שנקרא: “קץ כל בשר”, שזה בעצם מה שהיה במבול, שזה כיליון והשחתה מוחלטת של האנושות.

וגם בעבודת ה’ האישית של כל אחד ואחד מאיתנו יש רוח סערה שהיא שורש כל הקטרוגים והניסיונות שמפילים את האדם ומביאים אותו למצב של קריסה רוחנית מוחלטת, “קץ כל בשר”. ונכון שה’ הבטיח של יביא מבול של מים לעולם, אבל המבול של הבלבולים לא מפסיק לרדת ולשטוף את העולם מאז ועד היום.

ולכן חשוב מאוד להבין מהי אותה רוח סערה להלכה ולמעשה, כדי שנדע להינצל ממנה ולברוח אל התיבה של הצדיקים כי מאז ועד היום הצדיקים עדיין בונים לנו תיבה קדושה לברוח אליה, ומלמדים אותנו מהו רצון ה’ האמתי.

סערה – זה הרע

ומסביר רבינו שהרוח סערה והקץ כל בשר באים לידי ביטוי כך: “ובני אדם שהם דנים את כל אדם לכף חובה וחוקרים תמיד על חובות בני אדם הם מבחינת קץ כל בשר”. ומבאר רבינו שהדחף הזה לחקור ולחפש רע ולקטרג ולהלשין זה מה שגורם לכל הרשעים להיות רשעים, וזה גם מה שמעורר את כל הדינים והכיליון על העולם.

מאיפה זה נובע שמחפשים רק רע? מזה שחושבים שגם ה’ מחפש רק את הרע, ולא מאמינים לצדיקים שה’ בכלל לא מסתכל על הרע ורואה רק את הטוב. ובעומק זה נובע מכך שהאדם חושב שה’ לא אוהב אותו, וה’ חושב שהוא רע וגם הוא רואה בעצמו שהוא רע. ואם ה’ כולו טוב ואני חלילה כולי רע – האדם מגיע לרוע מוחלט.

כלומר שכל הבלבול שהורס את העולם מתחיל מזה שהאדם לא יודע כמה ה’ אוהב אותו. כאשר אדם לא יודע כמה ה’ אוהב אותו הוא רואה רק רע בעצמו ובאחרים, ורק מקטרג ומקטרג, עד שהוא שורף את כל העולם ונופל לגמרי מעבודת ה’ ובמקום להתקרב לה’ כמו שהיה הרצון המקורי שלו ולהיות טוב – הוא מגיע אל ההיפך הגמור רחמנא לצלן.

וכאשר אדם רואה רע בעצמו, הוא מחפש וחוקר ורואה רע בכל מקום וממילא מביא את עצמו ואת העולם למצב של קץ כל בשר וכל התורה שלומד הופכת לו לסם המוות ר”ל וזה מה שהורס את העולם.

ונח מצא חן

ובדיוק על זה חלקו בני הדור של נח עליו. נח היה איש של חסד, הוא התחיל לגלות כמה ה’ אוהב את האדם. עד נח, הקללה על האדם הייתה בתוקף גדול, ואילו נח הוא זה שהמתיק את הקללה ויצר את המחרשה, והעולם נהיה הרבה יותר נוח ונעים.

ובזה הראה נח שלמרות שה’ קילל את האדם – הוא לא שונא אותו, אלא הוא אוהב אותו ורוצה שהחיים שלו יהיו טובים ועוד יותר טובים, וזו תמיד המטרה של הצדיקים להיטיב ולהשפיע כדי להראות שה’ הוא טוב. ולכן נח במשך שנה שלמה עשה רק חסד עם כל העולם, שזה התיקון של האהבה והנתינה והחסד, לגלות שה’ חפץ חסד ורב חסד ואוהב את כל ברואיו.

והאמת היא שהמחלוקת הזו מתחילה כבר מהנחש, שאמר לחווה שה’ שונא אותם כמו שמביא רש”י שם, וכתבתנו על זה בשנה שעברה, אבל כאן זה מתחבר לנקודה שלנו כי רבינו אומר שהרוח סערה הזו היא היא זוהמת הנחש.

מצילים את כל הדור!

ועכשיו אנחנו מבינים היטב היטב שהבלבול שבדורו של נח נכון ותקף מאוד גם בדור שלנו. ואנחנו צריכים ללמוד ממידתו של נח, מידת האהבה והחסד, ולגלות לעצמנו ולכל העולם כמה ה’ אוהב אותנו ורוצה להיטיב איתנו – שזה נמצא רק בתיבה, כלומר בבתי המדרשות של הצדיקים שמלמדים אותנו שה’ אוהב אותנו.

ורואים בחוש שכל מי שנמצא בחוץ, וחי את הרדיפה העצמית ואת הקטרוגים ומגיע למחלוקות ושנאת חינם – נמצא במבול קשה של בלבולי הדעת ומתרחק לגמרי מעבודת ה’.

וחידוש הגדול הוא שכאשר אנחנו חיים את הידיעה שה’ אוהב אותנו – זו הדרך לא רק להינצל בעצמנו מהמבול, אלא גם לראות בעין טובה את כל אלה שנמצאים מחוץ לתיבה, ולדעת שה’ אוהב גם אותם ורוצה שידונו אותם לכף זכות ויתפללו עליהם שיהיה להם רק טוב, ויפיצו להם ויגלו להם את הדעת שה’ אוהב אותם;

ובזה נזכה לתקן גם את הפגם של דור המבול וגם את הפגם של נח בעצמו שלא התפלל על בני דורו, כי כאשר נראה טוב בעצמנו ובאחרים ונדע שאנחנו טובים וה’ אוהב אותנו ורואה רק טוב בנו ובכל הנבראים – בזה אנחנו מבערים את הרוח סערה מכל העולם כולו ומגדילים את התיבה של הצדיק ומצילים את כל העולם כולו ותבוא הגאולה השלימה באהבה וברחמים במהרה בימינו אמן.