אהבה אישית

רצון שכואב בעצמות

גיל תשעים ותשע זה כבר ממש לא גיל צעיר. גם אז, בימי אברהם אבינו עליו השלום, זה כבר היה גיל מבוגר מאוד. איך אנחנו יודעים? מהפרשה שלנו שבה המלאכים מבשרים על לידת יצחק ושרה מפקפקת עקב הגיל המבוגר של בעלה.

ואברהם אבינו מחלים מברית המילה שערך במצוות ה’ יתברך. ביום השלישי שבו הכאבים בשיאם, וביום חם מאוד מאוד, חום בלתי רגיל, אברהם אבינו בפתח האוהל מחכה לאורחים. ומילא אם היה רואה בחוץ עוברי אורח ומטריח את עצמו לקראתם למרות כל הכאבים – נִיחָא. אבל אין עובר ושב, אין יוצא ואין בא – מה אתה רוצה? שֵׁב לך ברוגע ותן לעצמך להתרפא…

ולא רק זה. ה’ בעצמו מתגלה אליו! בא לבקר אותו. אין לנו שמץ של מושג איזה עונג עצום זה לזכות לגילוי שכינה שכזה, לראות את ה’. זה לכאורה בדיוק הזמן לשכוח מכל העולם ופשוט ליהנות מהרגע…

אבל אבינו לא יכול להירגע כי כואב לו. לא, לא כואב לו בגלל הברית. כואב לו משהו אחר. כואב לו שאין לו אורחים. הרצון שלו לתת ולהעניק, להאכיל ולקרב – פשוט בוער בו כאש בעצמותיו. הוא מוכן לוותר על גילוי השכינה, לא מעניין אותו, לא הגיל שלו, ולא המצב הרפואי, ולא החום – רק תן לו איזה אורח, אפילו הירוד ביותר, והוא ירוץ וירוץ ויפעיל את כל המשפחה ויפזר ממון רב רק כדי להיטיב ולהשפיע!

זה מדהים להתבונן בזה, לחשוב על האדם הענק הזה, ואנחנו שואלים את עצמנו: למה הוא עושה את זה? למה הוא כל כך משתוקק לאורחים על חשבון כל דבר אחר, בכל מחיר, אפילו על חשבון ההשגות הרוחניות שלו. ובגלל שאנו שואלים ‘מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי’, אנחנו שואלים את אבינו אברהם: גַּלֵּה לנו, מדוע אתה עושה את זה? מדוע הרצון הזה כל כך בוער בך?

לאהוב עד כלות

כל בן אדם אוהב את עצמו, דואג לעצמו, לאינטרסים שלו. ומה לעשות, אין בלב מקום לשתי אהבות. אבל אברהם אבינו אוהב את ה’ בשלימות. אם ה’ קורא לו “אברהם אוהבי”, זה אומר שהוא אהב את ה’ בלי שום דאגה ורצון עצמיים כלל.

אם יש משהו שהוא רצון ה’ – שום דבר לא יכול לעמוד כנגד!

אברהם אבינו מאמין בה’ בשלימות, ויודע שה’ רוצה שכל בני העולם יידעו אותו יתברך ויכירו אותו יתברך וידברו אליו ויודו לו ויחיו את מציאותו!

וזו הייתה כל העבודה של אברהם אבינו: ללכת ממקום למקום לקרב ולעשות נפשות, כמו שאומרת הפרשה שלנו בהמשך: “ויטע אשל בבאר שבע”, ואומר המדרש שנטע פרדס שהיו בו כל סוגי הפירות כדי שיוכל לתת לכל אורח את מה שהוא אוהב, והוא הקים פונדק דרכים והיה מקבל את העוברים והשבים ומשאכלו ושתו אמר להם ברכו, שאלו אותו: ומה נברך? אמר להם: תאמרו כך ברוך א-ל עליון שאכלנו משלו!

וכך מספר הרמב”ם: “והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיע שיש שם אלוק אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא… וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה…”

מה אנחנו למדים מכאן? שמה שבער באברהם אבינו ע”ה היה להפיץ את האמונה, והכלי המרכזי לכך היה הכנסת האורחים שלו ולכן היה כל כך חשוב לו להכניס אורחים!

אפשר להבין את זה בצורה פשוטה ואפילו מעט שטחית, שהכנסת האורחים בשביל אברהם הייתה בסך הכול סוג של “פיתוי” שמטרתו למשוך אליו אנשים ולהסיר את ההתנגדות שלהם ולפתוח להם את הלב – כדי שיוכל להשפיע עליהם להתקרב לה’ יתברך, כמו שמחלקים לילדים ממתקים כדי שיבואו לתהלים.

ברוך שאכלנו משלו

אבל אם זה כל ההסבר צריכים לשאול: אם זה היה רק פיתוי בשביל מה היה צריך אברהם לשחוט שלושה עגלים? בעגל אחד יש מספיק בשר רק ואיכותי גם בשביל מאה אנשים. גם לשון אחת של עגל מספיקה להרבה יותר משלושה אנשים. ובכלל, בשביל שלושה אנשים שהולכים שעות בחום כבד – קצת צל ומים קרים זה כבר חסד עצום, והוא מבקש משרה להכין עוגות ומגיש להם חמאה וחלב, וזה בעצמו כבר מספיק בשביל לתת להם שיעורי אמונה וללמד אותם לקרוא בשם ה’, ובכל זאת אברהם אבינו לא נרגע עד שהוא שוחט ומכין שלושה עגלים.

ונראה להסביר את הדברים לאור החידוש העצום שה’ רוצה לגלות לעם ישראל שהוא אוהב אותם, ושעיקר האמונה הוא להאמין שה’ הוא אבא טוב ואוהב כל יהודי ועושה לו רק טוב ורוצה לעשות לו עוד יותר טוב ועוד יותר טוב – לאור זאת אפשר להבין כאן עומק אחר לגמרי.

בשביל להסביר זאת נקדים:

ה’ יתברך ברא את העולם כדי לגלות רחמנותו. ואיך מגלים שה’ רחמן? כאשר בני העולם מרחמים זה על זה מתגלה שהעולם הזה הוא עולם של רחמים וממילא הבורא שבראם הוא רחמן מלא רחמים והוא מרחם על הנבראים, וחוץ מעצם המצווה והחסד של הרחמנות, ומצוות “והלכת בדרכיו” – יש כאן גם גילוי של האמונה הנכונה והאמתית;

ולעומת זאת, כאשר בני העולם מתאכזרים זה על זה ל”ע, קשה לבני העולם להאמין שה’ רחמן כי רואים בעולם אכזריות. נמצא שחוץ מהעבירה החמורה של לצער ולהונות את הבריות – יש כאן גם הסתרה גדולה על הרחמים של ה’ שהם אור ה’, כי חושבים שה’ חלילה לא רחמן, ונמצא שבני העולם לא מכירים את ה’ ולא מאמינים בו באמת.

וזו מטרת הכנסת האורחים של אברהם אבינו. כאשר אברהם אבינו, עמוד האמונה, עומד וטורח בעצמו ונותן ומשפיע בלי סוף ובלי גבול ורק מעניק ומיטיב – זה לא רק אמצעי, אלא שזה גוף לימוד האמונה, כי בזה הוא מנחיל לאורחים שלו את ההרגשה שהעולם כולו טוב, העולם מלא חסד, והם מגיעים למסקנה שה’ הוא טוב ומיטיב, הם לא רק מודים לה’ וקוראים בשמו, אלא הם מכירים אותו באמת הם מכירים את מידותיו ואת מידת טובו ורחמנותו ואהבתו הגדולה לכל הנבראים.

ה’ אוהב אותי

ולכן הוא שוחט עגל נפרד לכל אחד ואחד מהאורחים. כי הוא רוצה שהאמונה תהיה מדויקת, שזה לא רק שה’ הוא טוב ומיטיב, אלא שה’ אוהב כל אחד ואחד באופן פרטי: ה’ יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב.

אם הוא היה שוחט עגל אחד, האורחים היו חושבים ששחט רק לכבוד הגדול שבהם ובזכותו גם הם אוכלים, וממילא לא רואים מכאן שה’ אוהב כל אחד ואחד באופן אישי. אבל אברהם רוצה לגלות להם את האמונה השלימה והמלאה שה’ אוהב כל אחד ואחד באופן אישי ולכן שוחט עגל עבור כל אחד ומכין סאה שלימה של קמח עבור כל אחד (כל סאה בעצמה היא כמות עצומה של מֵעַל שבעה ליטרים קמח סולת משובח).

נמצא שהכנסת האורחים היא עצמה גילוי של האמונה ולימוד של הלב של האמונה: שלא רק שה’ ברא את העולם והכול שלו, ולא רק שה’ טוב ורחמן ורב חסד, אלא שה’ אוהב אותי ואוהב כל אחד ואחד ורוצה להיטיב לכל אחד ואחת באופן אישי, ועל ידי הטרחה העצומה של אבינו אברהם בהכנסת אורחים בזריזות ובלב שמח – מגלה אברהם אבינו לאורחים כמה ה’ טוב וכמה ה’ אוהב אותי ואוהב כל אחד ואחד.