הסוד של שתילון

ביער קטן ומרוחק, חי לו שתילון קטן ועצוב. חבריו כבר הפכו לעצים גדולים ויפים, עם צמרות ירוקות שנוגעות בעננים וענפים חסונים שעליהם מצייצות הציפורים, שתילון נשאר נמוך ופשוט. הוא הרגיש כאילו הזמן עצר מלכת רק בשבילו.

בכל בוקר, כשהשמש עלתה, העצים הגדולים היו מתמתחים ואומרים: “אה, איזה יופי להיות גבוה! אנחנו רואים את ההרים הרחוקים ואת הנהר הכחול”. שתילון, שהיה בגובה הדשא, יכול היה לראות רק חיפושיות קטנות ורגליים של עצים אחרים. והרגיש עצוב.

ערב אחד, כשדמעה קטנה של טל זלגה על עליו הירוקים, נחת לידו ינשוף זקן בעל משקפיים גדולים. “למה אתה עצוב, שתילון?” שאל הינשוף בקול עמוק ומרגיע.

“תסתכל עליי, מר ינשוף,” מירר שתילון בבכי. “כולם כבר מזמן עצים לתפארת. הם נותנים צל, הם חזקים, ורק אני נשארתי קטן. כולם צוחקים עלי ומעליבים אותי ובכלל אולי אני לעולם לא אהיה גדול?”

הינשוף חייך וליטף את פניו של שתילון. “שתילון יקר,” הוא אמר, “אתה מיוחד ותדע שאת הכוח שלך אין לאף אחד”.

“במה?” שאל שתילון בסקרנות, מנגב את דמעת הטל שלו.

“בזמן שהם ממהרים לשלוח ידיים לשמיים,” הסביר הינשוף, “אתה שולח את השורשים שלך עמוק-עמוק לתוך האדמה. אתה בונה לעצמך יסודות של גיבור. דברים גדולים באמת, כאלו שמחזיקים מעמד בסערות הכי חזקות, צומחים לאט ובשקט. יום אחד, כולם ירצו להישען דווקא עליך.”

שתילון הקשיב למילים של הינשוף. פתאום, האדמה מתחתיו כבר לא הרגישה כמו כלא, אלא כמו חיבוק חם שבו הוא בונה את הכוח שלו. הוא נשם עמוק, עצם את עיניו, ופשוט… חיכה.

וכך עברו שנים. עונות של שמש חמה, גשמים עדינים ורוחות קרירות באו והלכו. שתילון המשיך לגדול בשקט, לאט-לאט, עמוק בתוך האדמה ומעט-מעט גם כלפי מעלה. הוא למד להכיר כל תולעת וחפושית, וחש את פעימות הלב של היער.

ואז הגיעה הסערה הגדולה. רוחות חזקות נשבו ללא רחם, ברקים האירו את השמיים, וגשם כבד הכה בעצים. העצים הגדולים, שצמחו מהר, התנדנדו בחוזקה. ענפים נשברו, עלים עפו לכל עבר, וחלקם אפילו נפלו בזה אחר זה, לא יכלו לעמוד בעוצמה של הטבע. היער כולו רעד.

אבל כשבאה השמש אחרי הסערה, ראו כולם  במקום שבו עמד פעם שתילון הקטן והעצוב, התייצב עכשיו עץ אלון אדיר! גזעו היה עבה וחזק, ענפיו פרוסים לרווחה כמו ידיים ענקיות, ושורשיו, אוי שורשיו! הם היו שזורים עמוק-עמוק באדמה, איתנים כמו סלע. הוא עמד שם, גבוה ויציב, העץ היחיד שלא נפגע בסערה, ומעליו צייץ ינשוף זקן שהיה מחייך.

העצים הצעירים שנשארו עמדו בהערצה, ציפורים קננו בענפיו הרחבים, וכל חיות היער מצאו בו מחסה וביטחון. שתילון, שהיה פעם עצוב וקטן, הפך למגדלור של תקווה וכוח, והוא ידע בלבו שהכל בזכות הסבלנות שלו.

זכרו ילדים יקרים, דברים טובים באמת לוקחים זמן, וכל אחד צומח בקצב שלו. אל תמהרו להיות גדולים, בנו לעצמכם שורשים עמוקים וחזקים שיחזיקו אתכם בכל סערה.