בשדי יער: בגן התפילה וההתבודדות פרק מ”א ושמעתי כי חנון אני

וזה מה שמובא בפרשת משפטים (שמות כב): “אם-חבל תחבל שלמת רעך עד-בא השמש תשיבנו לו. כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו במה ישכב והיה כי-יצעק אלי ושמעתי כי-חנון אני”.

התורה מדברת על מקרה, שעני לווה כסף מחברו, ולא היה לו איך להחזיר את חובו, וחברו לקח ממנו כמשכון את בגד הלילה שלו. אומרת התורה, שבמשך היום הבגד יכול להיות ברשות המלווה כמשכון נגד החוב של העני, אבל כל ערב עליו להשיבו לעני, שיהיה לו במה לשכב. וזו מדת רחמנות שהתורה מלמדת אותנו, שלמרות שהמלווה לקח את הבגד כדין, עליו להתחשב בעני, שלא יצטער, ואין לו רשות לומר: זו בעיה שלו, ולא שלי.

אך העקר לענייננו הוא המשך הפסוק, שבו ה’ יתברך מזהיר את המלווה להשיב את המשכון לעני, והוא מודיע לו, שאם יצעק אליו העני מתוך צערו, שאין לו בגד לשכב בו, אזי בוודאי ישמע צעקתו והמלווה ייענש.

והנה, הרמב”ן מבאר, שהבטחה זו של ה’ יתברך לשמע את צעקתו של העני, אינה תלויה בצדקותו של אותו עני. כי אפילו אם אותו עני הוא רשע, הבורא מבטיח שישמע את צעקתו. וזו לשון הרמב”ן: “ושמעתי כי חנון אני – חונן ומקבל תחנת כל אדם אף על פי שאינו הגון, מגזרת חנם.” פרוש “מגזרת חנם”, שאף על פי שלא מגיע לו כלום, ואינו ראוי לכלום, עם כל זה, אם יתחנן, ה’ יקבל את התחנה שלו. “כי גזרה היא מלפניו לרחם על כל מי שמתחנן לפניו!”

וממשיך הרמב”ן לבאר, שלא תחשב: לא אחבל שלמת הצדיק, כלומר אם הלוויתי כסף לצדיק, לא אקח את שלמתו שנתן למשכון, שאם יצעק לה’ זו סכנה. אבל שלמת אדם שאינו צדיק אקח, כי צעקתו לא ישמע אל… לא תאמר כך, לפיכך אמרה לך התורה: כי חנון אני ושומע צעקת כל מתחנן לי!

נמצא שבמלים אלו הכתובות במפרש בתורה: “ושמעתי כי חנון אני”, מונה אותו יסוד חזק באמונה, שה’ הוא חנון ורחום, ושומע צעקת כל אדם, בין צדיק בין רשע, אך ורק מחמת רחמנותו האינסופית. נמצא, שאפילו מי שיש לו רק מעט אמונה בתורה הקדושה, ואפילו שמאמין בחמש בלבד, די לו בפסוק זה בשביל להתעורר ולהתחיל להתחנן אל ה’, ולבקש על כל מה שחסר לו. כי כאן ישנה הבטחה מפרשת: ושמעתי כי חנון אני! זו גזרה מלפניו יתברך, שישמע צעקת כל מי שיתחנן אליו, בלי שום תנאי, אפילו יהיה רשע גמור.