עבודת התפילה

בפרשתינו לומדים אנו על מצוות התפילה כמו שכתוב:)שמות כג, כה) “ַַוֲֲעַַבְְדֶּתֶםֵ את ה’ אֱֹ-לֵֹהֵיֶכֶם ּּוֵֵבַַרְךָ את לחמך”. וכותב הרמב״ם (פ״א מהל׳ תפילה הל׳ א׳(:ַַָ ועבדתם את ה׳ אלוקיכם  וברך את לחמך ואת מימך וֲֲהִִסֹרִֹתיַַ המֲֲחָלָהִִ מִִּקְְרֶֶּבָךְְ מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: ׳ועבדתם את ה’ אלוקיכם ׳. מפי השמועה אמרו שעבודה זו היא תפילה. ונאמר: ׳ולעבדו בכל לבבכם’, אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב זו תפילה .

עוד כתב הרמב״ם בספר המצוות (עשה ה׳): ״המצוה החמישית היא שציוונו לעבדו יתעלה וכו׳, ואע״פ שזה הציווי ג״כ מן הציוויים הכוללים [שכולל כל עבודת ה׳]מ״מ יש בו יחוד שהוא ציוה שנעבדנו בתפילה״.

הנה למדנו שלפי דעת הרמב״ם שבפסוק זה נצטווינו במצווה דאורייתא להתפלל בכל יום, לשבת לבקש ולהודות. ועל כך נאמר המשך הפסוק: ״ּּוֵֵבַַרְך את לחמך ואת מימך” דהיינו שהקב״ה מצווה לנו ואומר: תתפלל וע״י זה תתברך.

ב״לב שמח״ (על סה״מ שם) כתב לדקדק מהיכן למד הרמב”ם שיש מצוה להתפלל בכל יום ויום. וביאר, שהדבר נלמד מהפסוק עצמו, שבו נאמר: “ַַוֲֲעַַבְְדֶּתֶםֵ את ה’ אֱֹ-לֵֹהֵיֶכֶם ּּוֵֵבַַרְךָ את לחמך” שהלחם והמים של עם ישראל באים ע״י תפילה, ממילא כשם שכל יום צריך לחם, כך גם להתפלל צריך כל יום.

ועל כך מובא בגמ’ (יומא עו) שאלו תלמידיו רת ר’ שמעון בר יוחאי, מפני מה לא היה יורד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו בן, וקבע עליו פרנסתו פעם אחת בשנה. ולא היה מקביל פני אביו אלה פעם אחת בשנה, עמד וקבע לו פרנסתו בכל יום ויום, לא ראוי לאותו בן שיקביל פני אביו בכל יום ויום? ואף כך ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים, היה דואג ואומר שמא למחר אין המן יורד ונמצאו בניהם ובנותיהם מתים ברעב.ונמצאו כל ישראל מכוונים את ליבם לאביהם שבשמים .

דבר זה הוא לימוד גדול עבורנו, שאפילו בזמן הזה שאין אנו מקבלים מן מידי יום, וביכולתנו לאצור לנו מזון למשך זמן רב – בל נטעה לחשוב שכיון שהמזון של התקופה הזו כבר בידינו אין צורך להתפלל על כך. אלא השמיענו הפסוק ״וברך את לחמך״ – גם את הלחם שכבר ברשותך ה׳ מברך כפי עבודת ה׳ שלך,ובכל יום ויום הקב״ה פוסק לנו מזונותינו ע״י התפילה .

וידוע המעשה באחד העשירים לבית רוטשילד, שאמר שה׳ יכול להמית אותו בכל מיני מיתות, אבל מרעב הוא ודאי לא ימות, שכן בעושרו הגדול יוכל תמיד להשיג מזון. וסופו היה שננעל בתוך כספת מלאה אוצרות, ומת מרעב כשרכושו העצום לידו, ואין עוזר לו.

שמעתי על כך משל יפה מהגאון רבי שמשון פינקוס זצ”ל: הוא סיפר סיפור אמיתי על אדם שנתנו לו להיות ממונה בבית חולים על מחלקה מסוימת בשעות הלילה, ואמרו לו: תראה, בדרך כלל כולם ישנים והכל בסדר, אבל אם מישהו יתעורר, יש כאן טלפון, תתקשר מיד וישלחו לך תגבורת.

באמצע הלילה התחילו כמה חולים להתעורר, והוא, במסירות נפש ממש עבר מאחד לאחד וטיפל למעלה מיכולתו, אבל בסופו של דבר הוא לא הגיע לכולם, ואחד מהחולים הלך לעולמו.

בבוקר באו הרופאים ואמרו לו: מה עשית? הרי הרגת אדם. התחיל לצעוק עליהם: אני הרגתי? אתם יודעים איזה מסירות נפש עשיתי?! כל הלילה לא ישנתי אפילו רגע, הבאתי לזה מים ולזה הנשמה וכו’ ואתם עוד צועקים עלי, אין לכם בושה? ענו לו הרופאים: טיפש! מי ביקש ממך “להסתדר”? הרי אמרנו לך בפירוש שאם מישהו מתעורר אתה חייב להזעיק עזרה, ואם היית מרים טלפון, מיד היינו שולחים לך עזרה ואף אחד לא היה מת. ואם כן למה לא הזעקת עזרה ?

הקב”ה עשה אותנו שנהיה תלויים בו ומבקש מאיתנו אל תנסה להסתדר לבד אלא תקרא אלי תמיד כי מי גוי גדול אשר לא אלוהים קרובים אליו כה’ אלוקנו בכל קראנו אליו.