אמרתי תודה ונושעתי- פרק מ”ז: נגד כל היגיון

לא על אף אחד מישראל, תלמיד שלי חלה במחלה הקשה. אמרו לו שהוא צריך טיפולים כימותרפיים. הוא החליט שהוא לא רוצה טפולים הוא שמע שהטפולים מפרקים את האדם, ונושר לו השער, והגוף נהיה חלש וחשוף למחלות וכו’, ה’ ישמר. הוא אמר לעצמו: אני אדם מאמין שעושה בכל יום שעה התבודדות, אפנה אל ה’.

בכל יום התבודד שעה ושר לה’ והודה לו על ששלח לו את המחלה וגם אמר  “שמות הצדיקים”, תהלים, ליקוטי תפלות. ומלבד שעה של תודה והודאה, עשה גם שעה של תשובה, כמו כן עשה פדיון נפש שהמתיק מעליו גזרות קשות ונתן לו את הכח לברוח אל ה’ ולהתחזק בתפלות ותחנונים, וכן נסע להתפלל בקברי האבות במשך ארבעים יום רצופים, כי שם, בקברי האבות, אפשר לפעל בתפילה ישועות גדולות ולבטל כל גזרות רעות.

הטפולים הכימותרפיים מפרקים את האדם עד שהאדם לא יכול לעשות כלום כי מלבד מה שהגוף מתפרק ונעשה חשוף לכל מיני נזקים, גם נפש האדם נחלשת והוא נופל לחושך ועצבות ודכאון קשה ר”ל. אבל התלמיד שלי התחזק בכל מה שאפשר, וכך אמר לעצמו: במקום להיות זרוק במטה עם הטפולים הכימותרפיים, במקום זה, אני כל היום רק בתפלות!

צריכים לצין, שהתלמיד הזה באמת הלך על כל הקופה’, לנצח את המערכה בכח התפלה והתשובה. ואפלו בקש מהפרופסור שהיה אמור לטפל בו, שפעם בשבוע יתקשר אליו וידבר אתו על המחלה והסכנות שבה. הוא אמר לי, שעשה כן, בשביל להתעורר לתפילה. כי כאשר הפרופסור מתקשר אליו ומתאר לו את חומרת המחלה ומה שהבדיקות מראות וכו’, זה מפחיד אותו וכך יש לו התעוררות להתפלל יותר… בכל פעם שהפרופסור מתקשר ואומר לו מה הם מצאו, ושגם מצאו גידול כזה ועוד מוסיף לו כהנה וכהנה – הוא מתעורר עוד יותר להתפלל ובפרט להודות לה’.

כי בנסיון נורא כזה של המחלה הנוראה הזאת – כשלא הולכים עם תודה-הודאה – נופלים על האדם פחדים ודאגות ויאוש, ושאלות על ה’ ח”ו, וצער וכו’. אבל אותו תלמיד זכה לומר לה’ תודה רבה על המחלה, והוא שמח בחלקו, כי האמין שזה לטובתו, שבזכות המחלה הוא התחזק באמונה והתקרב לה’ הרבה הרבה. לכן הוא הודה לה’ כל יום.

וכך הוא באמת זכה לעשות בכל יום עבודה של ממש בתפלות, שעות התבודדות, קברי האבות וכו’, וכל זה חוץ מהשעה של ההודאה. וישתבח שמו של מלך מלכי המלכים – המחלה נעלמה!

ככה זה! כשהולכים עם אמונה ותפלה, רואים ישועות. ובפרט כשהולכים עם תודה והודאה. כי כשאדם אומר תודה רבה, בזה למעשה הוא מכניע את עצמו לגמרי לפני ה’ יתברך, שהוא מקבל את ההשגחה של ה’: רבונו של עולם! אתה משגיח ככה – תודה!