בשדי יער: בגן התפילה וההתבודדות פרק מ”ד- לשון תחנונים

וזה שמובא בשולחן ערוך, בהלכות תפילה, כיצד צריכה להיות תפילתו של אדם, וזה לשונו: “יתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח, ובנחת, ושלא תראה עליו כמשא ומבקש לפטר ממנה”. (או”ח צח) פרוש: אדם צריך להתפלל ולבקש בקשתו כעני בפתח, שכמובן מבקש בנחת, בתחנונים, כי יודע שלא מגיע לו, ולא כמדת העשירים, הדורשים מבוקשם בעזות, כמו שכתוב: “ועשיר יענה עזות…” (משלי יח)

וכן לא יתפלל כרוצה להפטר ממשא, כאלו זהו עונש להתפלל, אלא יאמין שזו המתנה הגדולה ביותר שיש בחיים, לבקש ממלך מלכי המלכים, שהוא רחום וחנון, ויכול למלאות כל בקשה שלו, אם רק יבקש מתנת חינם. ומובא ב”באור הלכה” על סעיף זה: “כמה מאד צריך להיזהר בזה (לבקש בדרך תחנונים), כי יש כמה פוסקים שלדעתם צריכים לחזור על התפילה אם לא התפלל בדרך זו”.

המשנה ברורה מבאר: “רוצה לומר שיאמר את התפילה בנחת בדרך תחנונים, כמי שמבקש רחמים על עצמו, וישים אל לבו, שאין שום נברא, מלאך או מול או כוכב למלאות שאלתו כי אם ה’ יתברך”. פרוש: אף אחד לא יכול לעזור לאדם, רק ה’.

בהמשך הסימן, (סעיף ה), כותב מר”ן: “אל יחשוב: ראוי הוא שיעשה הקב”ה בקשתי כיון שכיונתי בתפילתי, כי אדרבה זה מזכיר עונותיו של אדם (שעל ידי כך מפשפשין במעשיו לומר בטוח הוא בזכיותיו), אלא יחשב שיעשה הקביה בחסדו. ויאמר בלבו: מי אני, דל ונבזה, בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו”.

פרוש: אסור שיעלה במחשבתו של המתפלל, שראוי שתתקבל תפלתו מכיון שהאריך בה וכיוון בה וכיוצא בזה. כי אז פותחים את ספריו לראות אם באמת מגיע לו, ורואים שאוי לו ואבוי לו, כל כלו חובות ופשעים כאלו, שאפלו יעבוד כל ימי חייו לא יוכל לפרוע אחד מהם, ועלולים להפרע ממנו עליהם אחד לאחד. כי יאמרו, שמאחר והוא טוען שמגיע לו, אזי גם הקדוש ברוך הוא יטען שמגיע לו…

כל זה הבאנו על מנת שיהיה יסוד זה ברור לכולם, שכאשר באים לבקש מהבורא, כל בקשה שהיא, צריכים לבקש רק בגלל שה’ הוא רחמן, רק בגלל שבשביל זה הוא ברא את העולם, כדי לרחם על הבריות ולהתנהג בחסד עם הבריות.

לכן, בין אם מדברים על שלש התפלות, ובין על אמירת תהלים ושאר תחנות ובקשות כתובות, וכל שכן כשמדברים על ההתבודדות של האדם, צריכים לזכור כלל זה, שיעמד האדם ויתחנן לפני בורא עולם על העניות שלו במידות ובדעת, על צרות נפשו וכו’, ולא יניח את התפילה ואת התקווה, עד שיוושע.

וזו השאלה שצריכה תמיד להיות במחשבתו: למה אני הולך כמו אותו בן העשיר שהובא במשל לעיל, קרוע ורעב? יש לי את אבא בשמים. אני יכול להיות צדיק גמור ולזכות לכל הישועות, למה הפה שלי סגור? איך ה’ יתן לי?

כי ה’ נותן הכל לפי הפה של האדם. המה הוא שבונה את כל הכלים לקבל את הישועות והשפע של ה’. המה הוא הפותח את כל צנורות השפע, בכל הבחינות, בגשמיות וברוחניות. יוצא, שהפה הסגור הוא הבעיה והמניעה האחת והיחידה, שיש לאדם להגיע לכל הישועות שהוא צריך. לכן צריך שיזכר תמיד את הפסוק: ושמעתי כי חנון אני, ויאמין ביסוד הזה, ואז הוא יעמד ויתחנן ויתחנן ויתחנן – עד שישיג מבקשו. וצריך שיבקש ויתחנן הרבה על זה בעצמו, שיאמין בזה, שה’ רחום, כי בזה תלוי כל ישועתו.