רחמים מעשיים ח”א
אם אתם שואלים את עצמכם: 'האם זו רוח הקודש?' אֹמַר לכם: ממש ממש לא.
זו לא רוח הקודש
השאלה שלי שבאה “משום מקום” הפתיעה אותם מאוד. הם הסתכלו זה על זו בתדהמה והודו שאכן זו המציאות. זה המקור לכל הבעיות שלכם – קבעתי בפסקנות…
זה היה לאחר שבני הזוג ישבו בחדרי דקות ארוכות וגוללו בפני את רצף המכות והצרות שנוחתות עליהם בזו אחר זו. ישבתי והקשבתי בכאב גדול. זה באמת היה גילוי של מידת הדין בכל עוצמתה. דברים קשים מאוד ובלתי מוסברים. הם מתפללים בלי סוף ולא רואים אפילו התחלה של ישועה. על מה עושה ה’ ככה?
שאלתי אותם שאלה פשוטה: האם אתם סוגרים את הָרֶחֶם בלי אישור מרב מוסמך? הם אישרו את דברי וקיבלו עליהם לתקן את המעוות, וכעבור זמן קצר הם ראו השגחות גדולות והחיים חזרו לזרום על מי מנוחות.
אם אתם שואלים את עצמכם: ‘האם זו רוח הקודש?’ אֹמַר לכם: ממש ממש לא.
קיבלתי מרבותי שכאשר רואים דינים קשים מאוד, ברוב הפעמים זה נובע מסגירה של הרחם. ואני יכול להעיד על עשרות ואפילו מאות מקרים שבאו אלי וזו בדיוק הייתה הבעיה.
אם תשאלו: מה הקשר? פשוט מאוד. המילה “רַחֲמִים” נגזרת מהמילה “רֶחֶם”, וכאשר אישה סוגרת את רַחְמָהּ בלי להתייעץ עם רב פוסק הלכה מוסמך – היא למעשה סוגרת את הרחמים מעליה ומעל כל המשפחה!
אם רחמי ה’ מסולקים מהאדם ר”ל ולא עלינו, אין צורך ולהסביר…
יותר ממשחק מילים
ואם תשאלו: זה אכן משחק מילים יפה – רֶחֶם וְרַחֲמִים – אבל מה באמת הקשר המהותי בין הרחם לבין הרחמים?
זו שאלה מצוינת שתיתן לנו הבנה עמוקה מאוד במושג “הרחמים של השם“. ואפשר לומר שזה בדיוק החידוש הגדול ביותר של הפרשה שלנו: גילוי שלוש עשרה מידות הרחמים של ה’. וזה לא דיון תיאורטי, אלא זו שאלה חשובה מאוד ביסודות האמונה עם השלכות מעשיות ישירות כפי שנראה.
אין אהבה בעולם כמו אהבת ההורים לבנם. והקשר בין ההורים לבנם מתחיל כבר בָּרֶחֶם. ההורים מחוברים וקשורים לילד בלי לראות אותו, בלי לדעת מה הוא ומי הוא, בלי קשר למעשיו ובלי קשר לשום דבר ולשום תנאי חיצוני. רק מעצם העובדה שהאם נושאת ברחמה את העובר – היא כבר מחוברת אליו וקשורה אליו בקשר עמוק עמוק.
הקשר הזה הוא אהבה בכוח, כמו שאומר רבי נחמן: אהבה שבדעת, אהבה נסתרת שעדיין לא באה לידי ביטוי בעולם הזה. וגם כאשר נולד הילד וההורים אוהבים אותו אהבה פשוטה וגלויה, בגלל שהם רואים אותו כמה הוא חמוד ומתוק, ובגלל כל ההשקעה והנתינה שהם משקיעים בו – גם אז האהבה העמוקה ביותר היא האהבה שבדעת.
הם לא אוהבים את בנם בגלל שהוא חמוד, אלא הם אוהבים אותו בגלל שהקשר ביניהם הוא קשר עמוק ובל יינתק, קשר שמתחיל בָּרֶחֶם, ושום דבר בעולם לא יוכל לנתק ולהפריד את הקשר הזה.
רחמים בכל מצב
וכאלה בדיוק הם הרחמים של ה’!
משה רבינו עליו השלום השיג שהרחמים והאהבה של ה’ יתברך על עמו ישראל, הם רחמים שלא תלויים בשום דבר, לא משנה מה קרה ומה עם ישראל עשה, כמו האהבה של ההורים שמתחילה מֵהָרֶחֶם.
ואפילו כאשר הקדוש ברוך הוא בעצמו אומר לו: זהו זה, אני לא רוצה את העם הזה יותר. משה רבינו לא מוותר. ולכאורה למה לא? במחילה שאנחנו “נותנים ציונים”, אבל הקב”ה צודק, עם ישראל חטאו חטא כל כך חמור אחרי כל הניסים והמופתים וגילוי השכינה ומעמד הר סיני – מה יש עוד לעשות איתם? איזה כף זכות אפשר ללמד עליהם? למה משה מתעקש כל כך?
משה רבינו שזכה להשיג את הקדוש ברוך הוא, כלומר את האמונה הזכה, ברמה הגבוהה ביותר – הוא הבין שלמרות שאין שום דרך לתאר את הקב”ה ואין שום מחשבה שיכולה לתפוס אותו, אבל דבר אחד אפשר לומר: ה’ כולו טוב, כולו אהבה, כולו רחמים, וכמו שהוא יתברך הוא אין סוף – כך רחמיו הם אין סוף.
ולכן הוא עומד ארבעים יום וארבעים לילה בתפילה!
איך אפשר להתפלל כל כך הרבה? תפילה זו תוצאה ישירה של אמונה! אם אתה מפסיק להתפלל, זה אומר שאתה חושב שלרחמים של ה’ יש גבול. אם אתה מאמין שלרחמים של ה’ אין גבול, אתה תעמוד ותתפלל ותתפלל ותתפלל עד שתפעל!
תפילה ללא מעצורים
ואכן הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו בגילוי שעוד לא היה כמותו בעולם: “הראיני נא את כבודך”, ובגילוי העצום הזה ה’ יתברך מגלה לו את שלוש עשרה המידות של הרחמים! המידות שלעולם לא חוזרות ריקם!
ואכן משה רבינו “מסתער” על הידיעה הזו ומתפלל שוב ושוב ארבעים יום עד שהוא לא רק מבטל את הגזירה אלא מחזיר את המצב לקדמותו ומביא לקשר אפילו יותר טוב ויותר חזק עם הקדוש ברוך הוא.
ושלוש עשרה המידות פותחות במילים: “השם, השם, א-ל רחום וחנון” וגו’. למה כתוב שם השם פעמיים? מסבירה הגמרא כך: “אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה”. זאת אומרת, כמו שאתה מאמין ברחמים שלי לפני החטא, גם עכשיו אחרי החטא, אל תתייאש, ותעשה הכול עד שתעורר את רַחֲמַי, כי הרחמים שלי הם גם אחרי החטא.
ואדרבא, הרחמים שאחרי החטא הם רחמים יותר גבוהים ויותר עליונים.
ומה הכוונה “אחרי החטא”? אחרי איזה חטא? והתשובה היא שגם אחרי כל החטאים של כל העולם בכל הדורות מאדם הראשון ועד היום – גם אחרי כל זה ה’ עדיין מרחם כי אינסוף לרחמיו.
כי הרחמים זה כמו רֶחֶם, זאת מציאות קיימת ובלתי תלויה. כמו אבא, שגם אם בנו ירד וחטא הוא עדיין נשאר אבא, ועדיין רחמיו הומים על בנו.
גדולים רחמי ה’
וזו הגדולה של הצדיק. כי הגדולה של כל צדיק וצדיק היא כפי מה שהשיג את הרחמים של ה’. ככל שאתה מאמין ויודע יותר שה’ הוא אבא אוהב ורחמן – כך המדרגה שלך גדולה יותר ואתה גם תגיע למדרגות גדולות יותר.
וזה מה שאומר הזהר הקדוש שאם משה רבינו היה בדור המבול לא היה מבול, ואם היה בזמן סדום ועמורה – סדום לא הייתה נהפכת, כי בגלל שהשיג את הרחמים של ה’ בשלימות, הוא היה עומד ומתפלל עד שהיה מבטל את כל הגזירות.
נסכם את הנקודות העיקריות ונמשיך בעזרת ה’ בשבוע הבא ונראה איך הידיעה שאין סוף לרחמים של ה’ באה לידי ביטוי ומדוע היא קריטית לכל אחד לחיים האישיים שלו:
האמונה ברחמים ובאהבה של ה’ זה חלק בלתי נפרד ממצוות האמונה. להאמין בה’ ולא להאמין שה’ רחמן ושהוא אוהב אותי זו חולשה נוראה באמונה.
ומכיוון שהכול תלוי באמונה, כפי שהסברנו בספר “בגן האמונה”, לכן הכול תלוי בידיעה הברורה ברחמים של ה’.
כל שינוי לטובה בחיים שלך, כל ישועה – הכול תלוי בתפילה, כי כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם.
והפרשה שלנו מגלה שאי אפשר להתפלל באריכות בלי האמונה ברחמים של ה’. מי שמאמין באמת ברחמים של ה’ – אין אצלו דבר כזה אני מתפלל ולא נושע, אלא הוא עומד ומתפלל עוד ועוד ועוד ולא מפסיק ולא נרגע עד שהוא פועל. למה? כי ה’ רחמן, ה’ אוהב אותי, ה’ רוצה לתת לי, הוא רוצה עוד תפילות, אני אתפלל עוד תפילות, אבל אין לי ספק שבסוף הוא ייתן לי!
יוצא שהאמונה ברחמים של ה’ היא עיקר שלימות האמונה, והיא גם הדבר המשפיע ביותר על חיי המאמין להביא אותו לחיות חיים פעילים של אמונה כלומר לחיות בתפילה ובקשר עם ה’ ולפעול ישועות. אי”ה המשך יבוא.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור