בשדי יער: בגן התפילה וההתבודדות פרק מ”ה- והחזירנו בתשובה שלמה לפניך
אבל ברגע שהוא רוצה לחזור בתשובה, פתאום הוא מפחד: "מה יגידו...". לאן נעלמו אותו הבטחון העצמי המפרז והגאוה?
וזה הכלל: בכל דבר שקשה לאדם – יבקש ברחמים ובתחנונים עד שיקבל מבקשו. לדוגמא, אישה שרוצה ללכת בצניעות וקשה לה לעשות את השנוי הזה, תבקש ברחמים מהבורא, ותאמין שהבורא יכול לתת לה כאלו כוחות רוחניים, כוח עזות דקדשה, שתוכל לעשות כל שנוי שהיא צריכה לעשות. רק שתבקש ותתחנן: רבונו של עולם, אני רוצה לעשות רצונך, אני רוצה לשמע לך, אני מתחננת, תן לי את הכוחות הנפשיים, שלא אפחד ממה שחושבים עלי, ממה שיגידו.
כאן המקום להעיר על דבר, שבהסתכלות אמיתית רואים כמה הוא מעות. לפני שמתעורר לתשובה, האדם מסתובב בעולם הזה מלא בגאווה, וטוען שהוא בן חורין, שהוא לא מתחשב בדעתו של אף אחד, ואינו משעבד לדעתו של אף אחד, עושה “מה שבא לו” וכו’, אבל ברגע שהוא רוצה לחזור בתשובה, פתאום הוא מפחד: “מה יגידו…”. לאן נעלמו אותו הבטחון העצמי המפרז והגאוה? מכאן רואים שכל אותה “עצמאות” וחפשיות”, היא רק גאוה מצד היצר הרע, שפועלת רק לגבי עולם השקר הזה. שהרי ברגע שהאדם רוצה לעשות איזה שינוי, שהוא שינוי נפלא לטובה, תכף הוא מתקפל וחושש ממה שיגידו וממה שיצחקו. הגבר מתביש ללכת עם כפה, האשה מתבישת ללכת עם כסוי ראש…
אנשים מתבישים לחזר בתשובה – ולעשות עברות הם לא התבישו? אנשים אומרים שאין להם כח לעשות שנויים – ולעשות עברות כן יש להם כח?
וגם אם נאמר שבאמת אין לאדם כוח לעשות את השנוי, אבל לה’ יתברך יש הרבה כח! צריך רק שיבקש מה’: תרחם עלי, תעשה אתי חסד, תן לי את הכוחות , תקרב אותי וכו’. רק לבקש ולהתחנן עוד ועוד. אחד הוא רוק, שיעמד ויבקש ויתחנן: רחם עלי! ויזכור את הפסוק: ושמעתי כי חנון אני. ויבקש: רבונו של עולם, תשמע את התפלות והתחנונים שלי, רחם עלי, תזכה אותי לזווג שלי, ושיהיה זווג טוב. וכך יבקש בתחנונים, ברחמים, והעקר – שידבר!
וכן כל אדם שרוצה ללכת בדרך התשובה, למה שימשיך לסבול כך ממידותיו הרעות? הרי כל הסבל של האדם הוא ממידותיו הרעות. הוא סובל, וכל הסובבים אותו סובלים, וברור שלבורא יש צער מזה. מדוע להישאר עם התאוות המטנפות, שהן סתם הבל, ושכבר כלה את ימיו ברדיפה אחריהן ולא קבל כלום. מדוע להשאר אתן? צריך שיעמד האדם לפני ה’ בתחנונים ויבקש את הכוחות לצאת מכל התאוות האלו, ולבטל את התאוות הללו. להתחנן ולבקש ברחמים, ולהאריך בתפילה. למה ללכת ככה? בשביל ה’ זה דבר קטן, זה קל לו מאד, רק כל המניעה היא מצד האדם שפיו סתום, וזה מה שמונע אותו מכל הטובה, ולמה? כי אמונתו חלשה מאד, וחסר לו היסוד הזה באמונה: ושמעתי כי חנון אני!
לכן צריכים לזכור כלל זה היטב היטב, שלהגיד: “אני מאמין שיש ה'”, זו לא אמונה עדין, זה חלש מאד. להגיד “אני מאמין שה’ רחום ושה’ חנון” – זו אמונה! כמאמר הרמבין לעיל, שזו גזרת חנם שישמע הבורא צעקת כל ברא הבורא את האדם? אדם. חנם! לא מגיע לך. אינך ראוי. אבל אבל לשם מה אם לא בשביל לרחם עליו?
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור