קרבנות ענוה

בשבת קודש הבאה עלינו לטובה, השבת הראשונה בחודש, אנו מתחילים לקרוא בתורה הקדושה את הספר השלישי מתוך חמישה חומשי תורה “ספר ויקרא”, אשר חלק גדול ממנו עוסק בדיני הקרבנות.

ולכן צריכים אנו להתבונן במה שבחר הקב”ה לפתוח ספר ויקרא עם אל”ף זעירא בפסוק “ויקרא אל משה” וביאר “בעל הטורים” הענין בזה, כי משה רבינו מפאת גודל ענוותנותו כתב א’ קטנה, משה רצה לכתוב רק “ויקר” כאילו נגלה אליו ה’ רק בדרך מקרה, ואמר לו הקב”ה לכתוב גם האל”ף, ושוב אמר לו משה מחמת רוב ענוה, שלא יכתבנה אלא קטנה יותר משאר אלפי”ן שבתורה וכתבה קטנה.

ומובא במדרש (ויק”רא-טו): “ויקרא אל משה. מיכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו, תדע לך שכן, צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה ניסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר ויקרא אל משה וידבר “.

ובמדרש זה אנו למדים את ענוותנותו של משה רבנו, ומובן גם למה נכתב גם אלף זעירא. אלא שעדיין נשאר לנו לבאר, מהקשר בין גילוי ענוותנותו של משה לספר ויקרא שהוא ספר הקרבנות, אם חפץ ה’ לגלות לנו עניין ענוותנותו של משה בהקשר למשכן היה צריך לגלות זאת בחומש שמות שם מתואר בניית המשכן, ולא היה צריך לחכות עד ויקרא? ואפשר להסביר ע”פ הגמרא (סוטה ה:): “אמר רבי יהושע בן לוי, בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב”ה, שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו, מנחה, שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה   “.

ולכן הקב”ה פתח את ספר הקרבנות במידת ענוותנותו של משה, כדי ללמדנו בכך שאם ילכו ישראל בדרכו של משה להתנהג בענווה, הרי זה נחשב כאילו הקריבו את כל הקרבנות, ומזה נלמד ונשכיל שאפילו בזמן הזה שאי אפשר להקריב קרבנות בפועל, אם נלך בדרכו של משה רבינו להתנהג במדת הענוה, מעלה עלינו הכתוב כאילו הקרבנו את כל הקרבנות.

ועוד אפשר לומר ולהסביר ע”פ דברי מהרח”ו זי”ע ב”שער היחודים” (סוף פרק ו מענף הג’) בשם רבינו האריז”ל, כי כל מי שיש בו מדת הענוה אין היצר הרע )שהוא סמא”ל כידוע( שולט בו ואין יכול לקטרג עליו, שכן ענו”ה בגימטריא סמא”ל שהוא שמו של היצר הרע.

מעתה יאירו עינינו בהבנה בהירה להבין מה שפתח הקב”ה ספר ויקרא בענוותנותו של משה, מחמת שהקרבנות באים כדי לכפר על החטאים והעוונות, אשר שורשם במידת הגאוה הגורמת שיסלק הקב”ה שכינתו מן האדם, ועל ידי זה אין לו סיוע להתגבר על היצר הרע, לכן פתח הקב”ה במידת הענוה כדי ללמדנו דעת, כי שורש התיקון על כל החטאים הוא מדת ענוה, אשר אז זוכים להשראת השכינה המסייעת לאדם להתגבר על יצרו, ועל ידי זה אינו צריך להביא קרבן על חטאיו.

אפשר לומר עוד תירוץ כי למה ה’ פתח את ספר הקרבנות דווקא עם העניין של א’ זעירא והקריאה אל משה ולא כתוב וידבר אליו כמו בכל המקומות, ע”פ מה שכתב רבינו הקדוש בליקו”מ (ד א)שע”י שבא לפני הצדיק האמת ומתוודה לפניו מתכפרים לו כל העוונות, כמו שכתוב “ואיש חכם יכפרנה”,

ואיזה צדיק יכול לכפר? דוקא צדיק שיש בו מידת הענוה כמו שכתוב שם בפנים, לכן פתח את ספר הקרבנות עם ענוותנותו של משה רבנו ע”ה לומר לך אם תתקרב לצדיק האמת ותתבטל אליו ותלמד ממנו דרכי הענווה תוכל עי”כ לכפר את כל העוונות, וכמו שמובא בליקו”מ )י-ה( “והעצה היעוצה היא לבטל הגאוה שהיא עבודה זרה, כמו שכתוב: ” תועבת ה’ כל גבה לב” העיקר הוא ע”י התקרבות לצדיקים.