סיוטי לילה בגיל הרך- פרק א׳ הרב יצחק אבוחצירא

השעה היא עשר בלילה. אחרי יום ארוך של עבודה, ריצות, מקלחות וארוחת ערב, הבית סוף סוף שקט.

גברת לוי מתיישבת על הספה עם כוס תה, מתכננת ליהנות מרגע של שלווה. פתאום, נשמעת יבבה מהחדר של מוישי בן השלוש. “אמא! אמא!”. היא ניגשת לחדר, מוצאת את מוישי יושב במיטה, עיניו פעורות לרווחה והוא מצביע על הפינה החשוכה של הארון. “יש שם מפלצת! היא רוצה לקחת אותי!”. גברת לוי נאנחת. היא מדליקה את האור, פותחת את הארון ומראה לו: “מוישי, תראה, אין פה כלום. זה רק המעיל שלך שתלוי שם. אין מפלצות בעולם, אתה כבר ילד גדול, תחזור לישון”.

היא מכבה את האור ויוצאת, אבל עוד לפני שהיא מגיעה לסלון, הצרחות מתגברות. מוישי לא רק מפחד מה”מפלצת”, עכשיו הוא גם מרגיש לבד במלחמה מולה .

לבקשת הורים רבים, אכתוב בע”ה מספר פרקים על סיוטי לילה בגיל הרך.

עולמו של בן השלוש: כשהדמיון משתלט על המציאות כדי להבין את מוישי, אנחנו צריכים להבין את השלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא. בגיל שלוש, המוח עובר קפיצה אדירה ביכולת הדמיון. מצד אחד, זה נפלא – הוא יכול להפוך קופסת קרטון לחללית וציור של קו למכונית מרוץ. מצד שני, המנגנון שאמור להבדיל בין דמיון למציאות עדיין לא מפותח מספיק.

עבורו, אם הוא דמיין מפלצת – היא קיימת באותה מידה שהשולחן בסלון קיים. כשאנחנו אוטומטית אומרים לו “אין מפלצות”, אנחנו בעצם מבטלים את החוויה שלו. זה לא מרגיע אותו, זה רק גורם לו להבין שאמא לא מבינה את הסכנה הנוראה שהוא נמצא בה. התוצאה? הוא נלחץ עוד יותר.

כלי העבודה: שיקוף במקום שכנוע לעיתים אנחנו כהורים מתקשים להבין “מה יש לילד בראש” או לא מצליחים להסתכל דרך עיניים של ילד, ובטוחים שמה שעוזר לנו, בוודאי יעזור גם לו.

ולכן לרוב אנחנו נשתמש בשכנוע, במקרה הזה זה לא כ”כ עובד. עלינו לזכור כי ילד בן שנתיים או שלוש חווה רגשות סוערים – פחד, תסכול, כעס, קנאה, עלבון, והוא עדיין לא יודע לקרוא להם בשם. מבחינתו, זה פשוט סוג של “רעש” פנימי בלתי נסבל.

ומאחר ואין לו מילים, הוא משתמש בגוף: הוא בוכה, בועט, צורח, זורק חפצים וכו’. נדרש מאיתנו להכניס את הרגשות למסגרת, לעשות “שיקוף” כשאנחנו מתמללים לו את המצב, אנחנו בעצם עושים עבורו סדר ובהירות בבלגן.

הדרך הנכונה בע”ה לפעול לפי שלבים     :

שלב א’: שיקוף הרגש (בלי לבטל אותו( במקום להדליק את האור ולהתווכח עם הדמיון, התקרבו אליו. “מוישי, אני רואה שאתה ממש מבוהל. הלב שלך דופק חזק. אתה מפחד שיש משהו בפינה של החדר?”. בשיקוף הזה, מוישי מקבל את הדבר שהוא הכי זקוק לו: אישור שמה שהוא מרגיש הוא אמיתי. ברגע שהוא מרגיש מובן, רמת האדרנלין בגוף שלו יורדת.

שלב ב’: מתן תוקף ונוכחות מרגיעה במקום לומר “אין שם כלום”, אמרו: “זה באמת יכול להפחיד כשחושבים שיש משהו בחושך. אני כאן איתך, ואני בע”ה אשמור עליך. בבית שלנו אנחנו ב”ה בטוחים”. הסמכות שלכם כאן היא לא “סמכות אוסרת”, אלא סמכות מגנה. אתם ה”מבוגר האחראי” שלא נבהל מהפחד של הילד.

שלב ג’: כניסה לעולם הדמיון ככוח עזר מכיוון שהבעיה היא בעולם הדמיון, לפעמים הפתרון צריך להיות משם. אפשר להמציא יחד “ספריי נגד מפלצות” (בקבוק מים עם מדבקה מעניינת) ולהתיז בפינות החדר, או להגיד: “בוא נגיד למפלצת שהיא חייבת ללכת כי זה החדר של מוישי, ואנחנו לא מרשים לאורחים לא מוזמנים להיכנס”.

זה נשמע לנו ילדותי, אבל עבורו זהו כלי עוצמתי שמעניק לו תחושת שליטה )זוכרים, שליטה היא משמעותית מאוד בגיל הזה(.

שלב ד’: בניית עצמאות בתוך הגבול אחרי שנרגע, תנו לו בחירה קטנה שתחזיר לו את תחושת השליטה: “אתה רוצה שנשאיר את האור במסדרון דלוק או שנדליק את מנורת הלילה הקטנה?”. כך אנחנו לא נכנעים לבכי שלו לישון אצלנו במיטה (שזהו גבול חשוב), אלא עוזרים לו למצוא את הכוח לישון במיטה שלו בביטחון.

בניית חוסן לחיים התמודדות עם פחדים בגיל שלוש היא הזדמנות פז לחינוך ארוך טווח. כשאנחנו משתמשים בשיקוף במקום בביטול הרגש, אנחנו מלמדים את הילד שלושה דברים קריטיים: * מותר להרגיש פחד, זה רגש שתומר להרגיש. * ההורים שלי הם הכתובת לכל קושי, הם מבינים אותי. * יש ליכלים להתמודד עם מה שמפחיד אותי.

ילד שחווה “שיקוף” ברגעי הפחד שלו, יגדל להיות נער ומבוגר שיודע לזהות את הרגשות שלו ולא נבהל מהם. הוא ידע שסמכות היא לא מישהו שמבטל אותך, אלא מישהו שנותן לך יד ועוזר לך לעבור את הגשר.

זכרו: המטרה היא לא “להעלים” את הפחד מיד, אלא ללמד את הילד איך לחיות איתו, להתמודד מולו ולנצח אותו  .

הורים יקרים, אם גם אתם זקוקים להכוונה ממוקדת והתערבות מסודרת, אני כאן כדי לתת לכם בע”ה את הכלים לחנך את ילדיכם בצורה נכונה ומותאמת. אל תהססו לפנות אלי לייעוץ חייגו- ,0548-434-435 ואפשר גם במייל com.gmail@0548434435a .