סיוטי לילה בגיל הרך- פרק ב’

בשבוע שעבר עסקנו בדרמה הלילית של מוישי בן השלוש וגברת לוי. מוישי מתעורר באמצע הלילה ובטוח שיש לו מפלצת בחדר.

הבנו מדוע הניסיון לשכנע את הילד בהסברים רציונליים רק מעצים את חוסר האונים שלו. עבור מוישי, אם הוא דמיין מפלצת – היא קיימת במרחב הפיזי שלו באותה מידה שהשולחן בסלון קיים.

כשאנחנו אומרים לו “אין מפלצות”, אנחנו בעצם מבטלים את החוויה הרגשית שלו. עבור הילד, זה לא מרגיע; זה גורם לו להבין שאמא, המגן הגדול שלו, לא מבינה את הסכנה הנוראה שהוא נמצא בה, ולא יכולה להגן עליו מפניה.

הוא חש חוסר אונים מוחלט, והצרחות הופכות ל”קרב האחרון על חייו”. מקורבן למנהל השבוע, נמשיך להציע את הכלים החינוכיים להתמודדות עם מחלת הפחד/ הדמיון בגיל הרך. הסברנו בהרחבה רבה בפרקים של משמעת בגיל הרך, לגבי העקשנות בגיל הרך והצורך בעצמאות, גם כאן – המפתח הוא להעביר את הילד ממצב של “קורבן” פאסיבי למצב של “מנהל” אקטיבי, תוך שימוש בטכניקות של שיקוף, ביטחון וגבולות ברורים .

הסמכות כעוגן בסערה הסמכות שלנו כהורים אינה נמדדת ביכולת “להתעלם” מהבעיה או “להשתיק” את הילד, אלא ביכולת להיות “המקום הבטוח” שלו ברגעי משבר. כשהילד חווה פחד במהלך היום וכל שכן סיוטים באמצע הלילה, הוא זקוק להורה שלא נבהל מהפחד שלו.

כשאנחנו מגיבים בעצבנות או בחוסר סבלנות ועל אף שזה אמצע הלילה, והוא עלול להעיר את כל הבית, ויש לנו למחרת סדר יום עמוס ועוד מאה ואחד סיבות מוצדקות… כשאנחנו לא מגיבים נכון, אנחנו משדרים שאיבדנו שליטה, מה שרק מגביר את החרדה שלו.

לכן כדי להצליח להתמודד עם סיוטי לילה, עלינו להתמודד, כן באמצע הלילה ולהשתמש ב”ארגז כלים” המורכב מארבעה שלבים קריטיים:

שלב א’: שיקוף רגשי )הרגעה( במקום להדליק את האור ולהתווכח עם הדמיון, התקרבו פיזית למוישי. אל תגידו לו “אין כלום”, אלא שקפו את מצבו הפיזי והרגשי: “מוישי, אני רואה שאתה ממש מבוהל. הלב שלך דופק חזק. אתה חושש שיש משהו בפינה של החדר?”. בשיקוף הזה, מוישי מקבל אישור שמה שהוא מרגיש הוא אמיתי. ברגע שהוא מרגיש מובן, רמת האדרנלין בגוף יורדת והוא מסוגל לעבור לשלב הבא. האחריות שלכם כאן היא הורות המבינה את נפש הילד   .

שלב ב’: נוכחות מרגיעה ומתן תוקף לביטחון לאחר ששיקפנו את הרגש, עלינו להעניק לו את ה”עובדה” הרגשית: “זה באמת יכול להפחיד כשחושבים שיש משהו בחושך. אבל אני בע”ה כאן איתך, ה’ איתנו והוא תמיד שומר עלינו. בבית שלנו אנחנו בטוחים”.

שימו לב – אתם לא אומרים לו שאין מפלצת, אתם אומרים לו שה’ שומר עלינו ואתם כהורים איתו ושומרים עליו. הילד זקוק לידיעה שביכולתנו להגן עליו, ולא רק לפתרון טכני של הדלקת האור בחדר.

שלב ג’: כניסה לעולם הדמיון ככוח עזר אקטיבי מכיוון שהבעיה היא בעולם הדמיון, עלינו לרתום את הדמיון והיצירתיות כדי לייצר פתרון. נוכל להכין יחד “ספריי הגנה נגד מפלצות” (בקבוק מים פשוט עם מדבקה צבעונית). נבקש ממוישי לקום (בעזרתנו) ולהתיז בפינות החדר. פעולה זו מעניקה לו תחושת שליטה אדירה. הוא כבר לא ילד חסר אונים המחכה שהמפלצת “תיקח אותו”, אלא ילד עצמאי שמסוגל להשפיע על סביבתו ולגרש את “המפלצת”.

זוהי דרך יצירתית ובטוחה לתרגל את כישוריו להתמודד עם אתגרים, והסיפוק שהוא יקבל מהצלחת המשימה הוא המרפא הטוב ביותר לפחד. שלב ד’: בניית עצמאות בתוך הגבולות יש עוד פתרון לא נכון, להכניס אותו לישון איתנו במיטה. בשביל התמודדות של אמצע הלילה, זה כאילו פותר את הבעיה, אבל ה”רווח הרגעי” שבו נאפשר לילד לעבור למיטתנו יוצר “הפסד לאורך זמן” – הילד לומד שבמיטתו הוא באמת בסכנה.

במקום זאת, נחזיר לו ואפילו נחזק לו את השליטה דרך בחירה קטנה ומוגדרת, נציע לו: “מוישי, אתה רוצה שנשאיר את האור במסדרון דלוק או שתדליק את מנורת הלילה הקטנה?”.

החזרנו לו שוב שליטה, והבחירה שלו מחזירה לו את תחושת אני מתמודד ו”אני יכול”, ומאפשרת לו להירדם במיטתו בביטחון .

מיומנות ההתמודדות הרגשית עלינו לדעת כי התמודדות עם פחדים בגיל שלוש היא הזדמנות פז לחינוך ארוך טווח. כשאנחנו משתמשים בשיקוף במקום בביטול הרגש, אנחנו מלמדים את הילד שלושה דברים קריטיים: * מותר להרגיש פחד, זה רגש שמותר להרגיש. * ההורים שלי הם הכתובת לכל קושי, הם מבינים אותי . *

יש לי כלים להתמודד עם מה שמפחיד אותי. ילד שחווה “שיקוף” ברגעי הפחד שלו, יגדל להיות נער ומבוגר שיודע לזהות את הרגשות שלו ולא נבהל מהם.

הוא ידע שסמכות היא לא מישהו שמבטל אותך, אלא מישהו שנותן לך יד ועוזר לך לעבור את הגשר. זכרו: המטרה היא לא “להעלים” את הפחד מיד, אלא ללמד את הילד איך לחיות איתו, להתמודד מולו ולנצח אותו.