מחוץ למחנה

צריך להבין את ענין המצורע שהחמירה התורה בטומאתו והוא צריך לצאת מחוץ לג’ מחנות מה שאין כן בשאר ?

וזה יסוד לפתור לנו את כל בעיות החיים.

יש שני סוגי ניסיונות שאיתם האדם הממוצע מתמודד: האחד עם כל מיני תאוות מגושמות ואותם קליפות מטמאים את האדם כל אחד לפי דרגתו, אבל הם לא מנתקים אותו לגמרי מהקדושה ולא מוציאים אותו מחוץ לג’ מחנות.

ויש טומאה מסוכנת ביותר, ובכוחה להוציאו מכל הג’ מחנות “מחוץ למחנה מושבו וטמא טמא יקרא…” היא טומאת המצורע, ובמה היא שונה משאר הטומאות?

הנה גילו לנו חז”ל שכל מקורו במידת הגאווה. שבגללה האדם מדבר על מישהו, אחר שרואה צורך להתכבד בקלון חברו. על קליפה זו נאמר “אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת”, הרי הוא דוחק רגלי השכינה, ואם מדובר במידת הגאווה לא פלא שאדם כזה מרוחק מג’ מחנות. הפלא הגדול הוא שלכאורה רוב בני האדם נגועים במידה המגונה של הגאווה, אם כן למה דווקא רק המדבר לשון הרע מקבל עונש כל כך קשה?

אינו דומה אדם שמתמודד עם קליפה גדולה וטמאה ככל שתהיה, אבל לפחות עדיין מכיר בה לבין אדם שעושה ממנה שיטה ודרך, כל עוד שמכיר שיש לו את מידת הגאווה, אינו צריך שהש”י יזכיר לו את זה ב”נגע” על בשרו וכו’. אך אדם שרוצה לקבל חיות לנפשו על ידי הגאווה, הוא מקבל “נגע” על בשרו, ומתרחק מחוץ לג’ מחנות       .

אצל העולם בדרך כלל ענין הגאווה הוא הדבר האחרון בסולם הערכים היהודי, לפני זה יש יראת שמים, תפילה וכד’, עד שעניין הגאווה מצטייר ששייך רק לבעלי מדרגות גדולות ועובדי ה’ מופלגים, וכל זה בזמן ששורש כל הפגמים שבעולם ממידת הגאווה שנאמר עליה “תועבת ה’ כל גבה לב”.

בעולם מצטייר העבודה על מידת הגאווה כחיוב ומצווה, אלא שהבנת דברים אלו – גורמים לאדם או לעבוד על מידת הגאווה רק בסוף וכמעט שלא, או שגם אם מתחיל לעבוד על מידה זו כבר חושב שמי כמוהו עניו שהרי זכה “גם” למידת הענווה…

אצל רבינו העבודה על גאווה היא לא כחיוב אלא כעצה! רבינו מגלה שכל הצרות שיש לאדם שורשם מהגאווה, ועד שירפה את נפשו מחולי הישות והגאוה הוא לא שם לב שהוא סובל ונמצא בתחרות, רודף אחר הכבוד המדומה, והכבוד האמיתי ממנו והלאה .

רבנו הקדוש אומר “הכבוד הוא הנפש”. כמו שחמצן הכרחי לקיום הגוף כך כבוד הכרחי לנפש, השאלה ממי מקבלים את הכבוד, מאהבת השם לכל יהודי, או מבשר ודם ובזה נכלל מידת הגאווה על כל תחלואיה.

כשאדם מקבל את העבודה על הענווה כעצה ורפואה ולא כמצווה וחובה, הוא מבין שכדאי לחיים שלו לקנות את זה כמה שיותר מוקדם, ובאופן הנכון ביותר. ובכך ניצול מבלי סוף נפילות ששרשם במידת הגאווה.

גם אם האדם עדיין לא זכה להתנקות ממידת הגאווה בשלימות, לא יעשה ממנה דרך, ולא יבליט אותה, וקל וחומר לא יקבל חיות ממנה.