“כי לא תשכח”…

במסכת שבת )קלח:( מובא מעשה שנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, ועמדו בדאגה על עתיד לימוד התורה בעם ישראל. אמרו חכמים: “עתידה תורה שתשתכח מישראל”, והביאו סמך לדבריהם מן הכתובים על ימי הרעב והצמא ל”דבר ה'”. אז התייצב התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי, והכריז: “חס ושלום שתשתכח תורה מישראל!” רשב”י הסתמך על הפסוק )דברים לא, כא(: “כי לא תשכח מפי זרעו”

עלינו להעמיק ולשאול: מדוע זכה דווקא רשב”י להיות המבשר והמבטיח את הבטחת הקיום הזו, בשעה ששאר חכמי הדור – חששו מהשכחה? ועוד הרי רשב”י הסתמך על פסוק מפורש בתורה; כיצד יכלו חבריו לחלוק עליו ולהעלות על דעתם שהתורה תשתכח?

כיוון שהתנאים חזו את חשכת הגלות, הם ראו כיצד ריבוי הצרות והתגברות כוחות הטומאה – ובפרט בדורות עקבתא דמשיחא – יביאו ל”גלות הדעת”. זהו מצב בו הקושי בלימוד התורה הופך לבלתי נסבל, והמסך המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים הולך ומתעבה. מחמת חומרת המצב, חששו רבותינו כי לא יימצא הכוח בידי עם ישראל לשמר את אור התורה במלואו.

אך רבי שמעון בר יוחאי, בראותו את עומק השפלות של הדורות האחרונים, קיבל על עצמו להמתיק את הדינים ולשבר את תוקף “גלות הדעת”. בשלוש עשרה השנים בהן הסתגר במערה – מתוך צער, דוחק וייסורים שאין להם שיעור – הוא זיכך את העולם ושיבר את כוח הטומאה המבקש להשכיח תורה מישראל.

בכוח זה, בתנאים של מסירות נפש קיצונית, זכה רשב”י להשיב את ה”חן” והחשיבות לתורה גם בזמנים של הסתרה. וזהו שרמז ה”בן איש חי” זי”ע, בפיוטו: ” וֹֹּתּרָָתוֹֹ מָָגֵֵן לָָנ ,ּוּ הִִיא מאִִירַַת עֵֵינֵֵינ “ּוּ – היינו שתורתו שלמד במערה מתוך צער ודוחק, היא המגנה עלינו ומאירה את עינינו גם במחשכי הגלות.

בכך מתיישבת הקושיה השנייה. רשב”י ראה בפסוק רמז המקשר בין הבטחת התורה לבין כוחו שלו. סופי התיבות של הפסוק: “כי לא תשכח מפי זארעו” האותיות מצטרפות לשם אביו: יוחאי. רשב”י גילה לחבריו כי הבטחת התורה תלויה ב”מפי זרעו” – היינו, בכוחו של רשב”י וצאצאיו הרוחניים הממשיכים את תורת הנסתר.

חכמים שחששו מהשכחה, התכוונו לכך שתשתכח הדרך הנכונה בלימוד: לימוד בקדושה, בענווה ובשמחה. הם חששו שהתורה תהפוך ללימוד יבש ללא “רוח חיים”, כפי שפירש רש”י על הפסוק בעמוס ש”דבר ה'” פירושו רוח הקודש שתפסק.

על כך בא רשב”י וגילה את ספר הזוהר. על ידי גילוי פנימיות התורה, ניתן גם לדור שפל כשלנו לקבל את העצות הנכונות לעבודת ה’ בטהרה, וממילא תורתנו חוזרת להיות מלאה ב”חן דקדושה” המאפשר לנו לצאת מן הגלות.

וזה כוונת רבינו הקדוש(במאמר לכו חזו( כי רשב”י הבטיח שלא תשתכח תורה מישראל “על ידו”. ויש לפרש זאת בשני אופנים: לשון יד: “ידו” היא לשון תפילה.

מי שבא אליו ומבקש בזכותו, רשב”י פועל עבורו ישועה להצליח בתורה. לשון קרבה: מי שנמצא “על ידו” – כלומר סמוך לו ומתבטל לצדקותו – זוכה לקבל מהשפע שהצדיק משפיע לעולם.

נמצא שרק בזכות רשב”י זוכין אנו היום לשקוד על דלתי התורה על אף כל המניעות של יצר הרע וחילותיו, ומשום כך שמחים אנו בהילולתו של רשב”י ונוהגים אנו לעשות הדלקה, לרמז בזה שהתורה היא אש ובזכותו של רשב”י לא נשתכחה מאיתנו אלא אדרבא כח התורה מוסיף והולך מדור לדור. )על פי פירוש שלום מלכות במאמר רבינו “לכו חזו”(.