ה’ יתברך אוהב אותי

אני חייב לספר לכם את הסיפור שלי.

לפני כמה שנים, הייתי נוסע בכל יום שלישי לקופת החולים. בשעה 8:00 בדיוק הייתי עולה על הרכבת, ולאחר שעת נסיעה מגיע ליעדי ב-9:00 בדיוק. יום אחד עליתי כהרגלי לרכבת ונמנמתי מעט. התעוררתי מקול הכרוז שהודיע כי בעוד שתי תחנות עליי לרדת – מה שאומר שנותרו כעשר דקות נסיעה.

הבטתי בשעון וראיתי שהשעה היא 8:30. תהיתי לעצמי: “איך זה יכול להיות?”. בעקבות השעה המוקדמת, החלטתי לרדת בתחנה הקרובה כדי לקנות משהו לאכול ולהמשיך ברכבת הבאה.

הגעתי לקפיטריה, הרכבת שלי החלה בנסיעה, ופתאום – כ-100 מטרים ממני – הרכבת התפוצצה. זה היה הפיגוע בלונדון. ניסיתי להשיג את משפחתי כדי להודיע להם שאני בחיים, אך רשת הקליטה קרסה לחלוטין. גם התחבורה הציבורית הושבתה, ולקח לי שעתיים וחצי להגיע הביתה ברגל.

כשנכנסתי סוף סוף הביתה, ראיתי את כל בני המשפחה יושבים ובוכים על אובדני. קראתי בקול: “אבא! אמא! אני חי!”. הם הביטו בי בהלם: “מה? איך? איזה נס! איך ניצלת? הרי ב-8:50 היית אמור להיות על הרכבת הזו!”. עניתי להם: “לא, הפיגוע היה ב-8:30”. הוריי ענו לי מיד: “מה פתאום? תסתכל בחדשות”. הבטתי בכתבה וראיתי ששעת הפיגוע הייתה בדיוק ב-8:50.

הסתכלתי על השעון שעל ידי וראיתי שהוא עדיין מורה על 8:30.

הבנתי באותו רגע: בורא עולם עצר לי את השעון! הוא העיר אותי להסתכל בשעון בדיוק עשר דקות לפני שהייתי צריך לרדת, והכניס לי מחשבה שהצילה את חיי.

לפעמים יש לי משברים בחיים. בכל פעם שזה קורה, אני פותח את המגירה, מסתכל על השעון שמורה עד היום על השעה 8:30, נזכר בנס שלי ויודע שהשם אוהב אותי.

אחיי היקרים, זכרו בכל רגע ורגע את אהבת ה’ לבניו. השם יתברך עושה לנו רק טוב, וגם בשעת קושי או משבר – עלינו לזכור זאת תמיד!