אחדות מתוך ענווה

אנו עומדים סמוך ליום הגדול חג השבועות שבו קיבלנו את התורה, וראוי לנו להתבונן מהי ההכנה הראויה לקבלת התורה. בפרשת יתרו, רגע לפני שעם ישראל זוכים לקבל את התורה, נאמר “ויחן שם ישראל נגד ההר” חז”ל (מכילתא) דייקו מהשימוש בלשון יחיד (“ויחן” ולא “ויחנו”) שבאותה שעה היו ישראל מאוחדים בתכלית: “כאיש אחד בלב אחד”.

אולם, יש להקשות: הרי מצינו במקומות נוספים בתנ”ך שימוש בלשון יחיד ביחס לחניית העם. כך למשל בספר יהושע (י, לא): “ויעבור יהושוע וכל ישראל עמו ” וכן בספר שמואל ב’ (יז, כו): “ויחן ישראל ואבשלום ארץ גלעד”. מדוע דווקא כאן, במדבר סיני, ראו חז”ל לדרוש את עניין האחדות המיוחדת, ולא בשאר המקומות?

הביטול העצמי ככלי לקבלת התורה: כדי ליישב זאת, נקדים את דבריו הקדושים של הצדיק רבי יהודה זאב ליבוביץ זצ”ל (בביאורו “מנחת יהודה” לשיר השירים). הוא מסביר בדרך המוסר את הביטוי התלמודי השכיח: “חסורי מחסראוהכי קתני “.

לדבריו, כשאדם ניגש ללמוד תורה, עליו לדעת שלימודו צריך להיות מכוון לתיקון החיסרון שלו. “חסורי מחסרא” הֵכר בֵכך שאתה עדיין חסר ואל תתגאה בליִמודך. ניתן להוסיף על פי דבריו: רק כאשר אדם “מחסיר” וממעיט מעצמו בבחינת ענווה גמורה, הוא נעשה כלי ראוי להבין את התורה.

לעיתים הקושי שלנו בהבנת סוגיה נובע מכך שאיננו “כלי” ראוי לקבלת שפע הדעת. לכן הגמרא אומרת לנו: “חסורי מחסרא” – תחסיר מעצמך, מהגאווה ומהישות שלך, ואז “והכי קתני” – תוֵכל לְּסדר את ליִמודך בהבנה נֵכונה. זהו התנאי לקנין תורה, כפי שנאמר בגמ’: “ממדבר מתנה” (עירובין נד.) – התורה ניתנת במתנה למי שמשים עצמו כמדבר, מג השבועות קוראים את פרשת במדבר שיש בו קט”ן (159) פסוקים, להורות שההכנה האמיתית למתן תורה הוא להקטין את עצמו .

על פי זה מובן מדוע דרשו חז”ל את האחדות דווקא כאן. בתוך אותו פסוק עצמו קיימת סתירה לכאורה: “ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר” (לשון רבים), ומיד לאחר מכן: “ויחן שם ישראל נגד ההר” (לשון יחיד) .

שינוי פתאומי זה מלמד שלא הייתה זו חניה רגילה. הנסיעות במדבר מרמזות על עליה בעבודת ה’, ואילו החניות מרמזות על מצב של הכנעה והמתנה. כאן, אל מול ההר, הגיעו עם ישראל לביטול מוחלט של רצונם העצמי מול המטרה העליונה – קבלת התורה.

האמת המאחדת: כאשר לכולם יש מטרה אחת ברורה ואמיתית, האחדות נוצרת מאליה. המחלוקות נובעות בדרך כלל מנגיעות אישיות ומגאווה, אך בקבלת התורה, כולם רצו להיות “כלי” לרוחניות. הם הבינו שככל שימעיטו בערך עצמם (ביטול), כך יזכו ליותר שפע מהנותן.

בזה ניתן לרמוז כי היצר הרע דומה להר (סוכה נב.), ועל ידי האחדות והענווה הצליחו ישראל להכניעו. זוהי האחדות הנפלאה של “איש אחד בלב אחד” – לא רק הְּסֵכִמה כוללת של כולם, אלא התַחברות רוַחנית סביב האִמת.

הראת לדעת, כי מי שזוכה לתורה באמת הוא מי שמחזיק ב”כלי” של מעמד הר סיני: ביטול, הכנעה וענווה. מידות אלו מולידות ממילא אהבת ישראל ואחדות. גם כיום, בכל יום ויום שבו התורה ניתנת מחדש, היא שורה על האדם כפי מידת ה”ויחן” שלו – כפי מידת הענווה שבה הוא מקבל אותה. וכדברי הפייטן: “ובאו כולם בברית יחד” – מתוך הקשר המשותף לתורה, אמרו כולם “נעשה ונשמע” כאחד.