בשדי יער: בגן התפילה וההתבודדות פרק מ”ט- חיזוקים מאב לבנו

במכתב שכותב רבי נתן לבנו, הוא מחזק אותו לנהג בהנהגה זו של שעה התבודדות בכל יום, וזו לשונו:

“אהובי בני חביבי, האירו מול עבר פני דבריך הנעימים היום בעת תפלת שחרית, שאז הגיעני מכתבך היקר, בעת שהייתי עומד בברכת אהבת עולם בתיבת אבינו אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו, ואחר התפלה ראיתי בו והיו דבריך מענינא, לצעק בכל עת לרחמיו המרבים, ומה מאד מתקו דבריך אלי, החייתני בדבריך בני ידידי וחביבי. שישו מעי בראותי שתודה לאל דברי רבנו הנשגב זכרונו לברכה, עושים רשם בליבכם. כי דבריו חיים וקיימים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, כי אם אמנם הם דברי פשיטות ותמימות, אבל כבד וקשה מאד לקבלם מריבוי המסכים המבדילים ובלבולי הדעות של כל אחד והשטותים של כל אחד הנקראים אצל העולם חכמות. שהם מסבבים ומעקמים הלב מאד בכמה דרכים נבוכים.

והעקר במה שמחליש דעת האדם ועושה עצמו כאיש אמת. עד שרבים מחכמים כאלה אומרים בליבם מה יועילו לי דברים כאלה. הלא אף על פי כן אני יודע בעצמי האמת מה שאני עושה ומה שנעשה עמי וכו’ וכו’, עד שמתחיל לרחק עצמו מצעקה ותחנונים, וכתיב “יום תעזבני יומם אעזבך”, עד שחולפים חס ושלום ימים או שנים שמתרחק מאד, אשרי אדם שומע לו לשקד על דלתי תורתו ושיחותיו הקדושים יום יום להתחיל בכל פעם מחדש להשתוקק ולכסף בכסופין ורצונות חדשים דקדושה, ולהוציא הכסופין בפיו בדברי שיחות ותחנונים וצעקות ושועות וגניחות ואנחות ולפרש שיחתו בכל יום כבן לפני אביו, יהיה איך שיהיה יהיה איך שיהיה, ואפילו אם לא יוכל לדבר כלל, יחזק את עצמו, ויכין את עצמו בכל פעם לצעק ולהתחנן איך שיוכל איך שיוכל, כי שום צעקה ודבור אינו נאבד, ואפלו רצון בעלמא אינו נאבד, כי לית רעותא טבא דאתאבד.

אשריך בני אם תחזק עצמך לילך בדרך שכתבת, אך ביותר אתה צריך לזרז עצמך ולחזק עצמך להיות רב היום ככלו בשמחה וחדוה, לחזק עצמך לפקח דעתך לשמח עצמך בכל הדרכים ששמעת ממני, הן בהנקדות טובות, הן במה שזכינו לידע מאור כזה, ובמה שלא עשני גוי, והעקר במלי דשטותא ובדיחותא, ואין להאריך בזה כי כבר שמעתם בזה הרבה, אך למען השם אל תשכחו דבר אחד ממשנתכם, כי כלם צריכים לכם מאד, וגם מאד החייתני במה שכתבת שאתה חוטף בחלישותך מעט מעט למוד בכל יום, כך הוא המדיה, וכך יפה לך להרגיל עצמך לבלי לפטר עצמך מדברי תורה חס ושלום, אפילו בעת החלישות והטרדא, ובכל מיני בלבולים חס ושלום, כי תמיד יכולין לחטף איזה טוב על פי הדרכים ששמעת ממני, ותקים מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: דברי תורה לא יהיה עליך חובה, ואין לך רשות לפטר מהם, חכם בני ושמח לבי, ועיני אל ה’ שיקים בך, אם חכם בני ישמח לבי גם אני, אמן.

דברי אביך המצפה שתשוב מהרה לאיתנך בשלמות ומעתיר בעדכם.”

ובלקוטי הלכות (חו”מ ה’ העושה שליח לגבות חובו ה’ ג) כותב עוד רבי נתן ממעלת ההתחזקות בתפלה ותחנונים תמיד, וזו לשונו:

“כי כנגד קלפת המן עמלק שהוא בחינת אריכות הגלות של עכשיו שנקרא גלות אדום, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה, כי אם להרבות בתפלה ותחנונים וצעקות ושועות וזעקות בלי שעור עד ישקיף וכו’. כי תפלה למעלה מהכל, וכולל כל החמשים שערים כמבאר, שתפלה היא בחינת עדן עין לא ראתה, שהוא שרש התורה שמשם שרש כל המעיינות החכמה של התורה הקדושה. כי התפלה היא בבחינת נתיב לא ידעו עיט בחינת שער החמישים שאין מי שהשיג אותו. הינו מי שעוסק בתפלה ומתחזק בכל עז להרבות בתפלה ושיחות בינו לבין קונו, הוא מעורר עדן העליון שהוא בחינת שער החמשים, בחינת נתיב לא ידעו עיט.

כי אין שום שכל שיוכל להשיג ולהבין עד היכן מגיע הכוח של תפלות ישראל אפילו של הפחות שבפחותים, בפרט מה שמתפלל כל אחד על צרת נפשו שהוא רחוק מהשם יתברך, כי אפילו המלאך הקדוש שמקבל תפלות מישראל וקושר מהם כתרים לרבו אינו יודע להיכן להעלות הכתר הנורא הזה, רק הוא משביע אותו שיעלה מעצמו וישב בראש קונו. ועל כן בגאלה האחרונה כתיב: “בבכי יבאו ובתחנונים אובילם”, כי עקר הגאלה השלמה העתידה לבוא הוא על ידי תפלה וכנ”ל, וכמו שכתוב: “קחו עמכם דברים ושובו אל ה'”, ואמרו חז”ל: איני מבקש מכם אלא דברים…