אתה כל יכול

אתם לא אוהבים אותי

“אתם, בכלל לא אוהבים אותי…” זה הקלף המנצח שהילדים של הדור שלנו אוהבים לשלוף כנגדנו, ההורים, כדי להפעיל עלינו לחץ פסיכלוגי. והאמת היא, שזה מלחיץ את רוב ההורים: “אולי אני לא מקרין מספיק חום ואהבה לילדים שלי, אולי הם באמת גדלים מתוך חיסרון…”

אבל מי שחושב בהיגיון פשוט, לא מתבלבל. הרי את כל החיים אנחנו מקדישים לילדים שלנו, ואנחנו נותנים להם בלי סוף ומשקיעים בהם בלי סוף. לא ייתכן שהם לא רואים ולא יודעים את זה. אז מאיפה מגיעה ההאשמה הזאת?

המילים הקשות הללו מגיעות בדרך כלל מזה שבדקות האחרונות לא הסכמנו לקנות לילד או לילדה את מה שהם דרשו, אי הסכמה שברוב רובם של המקרים נובעת משיקולים שהם רק לטובתם… במילים אחרות: דברי הילדים לא מוצדקים ונובעים מקוצר ראייה, הילד חי רק את הרגע האחרון ולא רואה ולא חושב מֵעֵבֶר לזה.

ובדרך כלל אמירה כזו תגרור אחריה הִתְמָרְדּוּת של הילד, שהרי אם ההורים לא אוהבים אותו, אין לו שום עניין לשמח אותם וּלְרַצּוֹת אותם ולעשות את בקשותיהם… נמצא שחוץ מזה שהמילים “אתם לא אוהבים אותי” מבוססות על תפיסה עקומה של המציאות, הן גורמות לְמֶרֶד שהרי הן מֵעֵין “הַצְדָּקָה” בעיני הילד למרוד בהוריו ולא לעשות את חובותיו.

מה אתם אומרים – האם זו התנהגות ילדותית? זו אכן התנהגות ילדותית, אבל לצערנו, גם כאשר אנחנו מתבגרים אנחנו עדיין דבקים באותה התנהגות: בכל פעם שאנחנו רואים דברים שלא מסתדרים לנו, אנחנו מיד שוכחים לחלוטין את אינסוף הטוב ואת אינסוף האהבה ומתחילים לבכות. ובעומק הדברים זה לא רק קוצר ראייה והתנהגות ילדותית, אלא זה חיפוש עמוק של האדם לפרוק מעליו עול מלכות שמים.

תעלומת המרגלים

מעודי השתוממתי על פרשת המרגלים. עם ישראל רואים כל כך הרבה ניסים וישועות, שינוי הטבע עין בעין, מראות אלוקים ונבואה ממש שכל עם ישראל מקבלים, שגרה ניסית ועוד ועוד – איך אחרי כל זה אתם מסוגלים לזלזל כל כך ברצון ה’?! להגיע לכזה ייאוש עמוק ובכיינות?! וגם העונש הקשה הפליא אותי: בכייה לדורות ושני החורבנות וכל הצרות וְהַשּׁוֹאוֹת של הגלות – הכול על רק בכייה?!

וכמה שמשמים מזכים אותי לכתוב על הנושא הזה – בכל שנה מתחדשים חידושים לפי האור המאיר בכל שנה ושנה מחדש. וגם השנה זכיתי להתבוננות חדשה בכל הפרשה הזו.

בני ישראל מבקשים לשלוח מרגלים. ה’ יתברך לא אוהב את זה וכבר רומז למשה שזה לא כדאי כמובא ברש”י: “שלח לך – לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח”. וה’ רואה בזה חוסר אמונה של עם ישראל: “אני אמרתי להם שהיא טובה, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה” על פי היסוד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

המרגלים חוזרים, מדברים רע על הארץ שה’ יתברך אמר שהיא ארץ טובה, וקובעים: “לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו“, כשהם מרמזים כאן להיפך מהאמונה בה’ כמובא ברש”י וכמו שאומרים יהושע בכלב במפורש: “אך בה’ אל תמרודו”. ובעוונות הרבים כל עם ישראל מצטרפים למרד הגדול הזה ונושאים קולם בבכי של ייאוש באותו הלילה.

בכיינות גוררת בכיינות

זאת אומרת שהחומרה הגדולה בבכייה היא המרידה בה’, כמו שאומר ה”אור החיים” הקדוש בפרשה הקודמת. כבר בפרשת בהעלותך מצאנו כמה בכיות של חינם ששורש הבכייה הוא הרצון לפרוק את עול מלכות ה’ ולכן כתוב: “וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו… וייחר אף ה’ מאוד“. מסביר ה”אור החיים” שכאשר יש לאדם יצר הרע של תאווה יש לו טענה מְקֵלָה שיש כאן צד של אונס; אבל כאן הבכייה היא ממש ביטוי לרצון של העם לשוב מאחרי ה’ והם רק מחפשים תואנה, ולכן זה נקרא שהם מְגָרִים יצר הרע בנפשם וזה כבר חטא הרבה יותר חמור.

ובהמשך כותב ה”אור החיים” דברים ברורים וקשים עוד יותר. הפסוק אומר: “כי בכיתם באזני ה'” שואל האור החיים הקדוש מה כל כך גרוע בזה, וזו לשונו: “משמע כי יקפיד ה’ על הבכי. וצריך לדעת מה כיעור יש בבכי מצד עצמו?”

עונה ה”אור החיים” כך: “ונראה טעם ההקפדה הוא לצד שהבכי יורה על חיסרון המוחלט בשלילת ההשגה, שאם לא כן היה להם לשאול מה’ כבן השואל מאביו את אשר תאווה נפשו וממה שבכו יוֹרֶה כי הדבר מוחלט אצלם כי ה’ אין לו כח ח”ו לתת שאלתם… וזו כפירה ביכולת היכול על כל ברוך הוא”.

ובאמת כבר מהרגע הראשון שתחילו במסע לארץ, הם התחילו להתאונן למרות שעדיין לא הייתה להם שום סיבה. הם קודם כול בכו ורק אחר כך חיפשו למה לבכות, כמו שאומר הַ”סְּפוֹרְנוֹ” על הפסוק “ויהי העם כמתאוננים” והכתוב לא מספר על מה הם התאוננו, ומבאר הספורנו: “מתאוננים על טורח הדרך, לא מתאוננים בלבם באמת כי לא היתה אצלם שום סיבה ראויה לזה שיתאוננו, אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות”.

ולפי ה”דעת זקנים” מבעלי התוספות על אותו פסוק, כבר מהרגע הראשון הם לא האמינו שה’ יכניס אותם לארץ, הם בכלל לא היו צריכים את המרגלים, המרגלים היו רק התירוץ הרשמי וזה לשונם: “כאוננים על המת ומתאבלים על מה שהיה הקב”ה רוצה להכניסן לארץ כי היו קטני אמנה ודואגין מן המלחמה” ולהזכירכם, מדובר הרבה לפני המרגלים.

חפץ בנו ה’

ובסייעתא דשמיא ברצוני לחדש חידוש גדול. שזה לא רק הכפירה בעניין היכולת של ה’, שזו כפירה גדולה כשלעצמה; אלא זו כפירה באהבה וברצון של ה’, כלומר הבכיינים כפרו בזה שה’ אוהב אותם ורוצה לעזור להם ולהנחיל להם את הארץ. הבכייה שלהם היא בדיוק כמו הילד שאומר להורים “אתם לא אוהבים אותי”. וזו הכפירה הכי גדולה, כי אדם יכול להאמין שה’ יכול לתת לו, אבל עדיין הוא כופר כי הוא חושב שה’ לא רוצה לתת לו כי הוא לא מבין שה’ אוהב אותו כמו אבא טוב.

וזה מרומז בדברי יהושע וכלב שהם תפסו את הנקודה המדויקת שבגללה עם ישראל בוכים ולא מאמינים, ולכן הם אומרים לכולם: “אם חפץ בנו ה’ והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש”. זאת אומרת שהם הבינו שהכול מתחיל מהאמונה שה’ חפץ בנו, ולכן הם מעוררים את עם ישראל לחזור לידיעה הברור שה’ חפץ בנו!

וזה גם המרומז בדברי ה”אור החיים” הקדוש על הבכיינות שאומר למעשה שמי שמאמין שה’ הוא אבא טוב הוא לא בוכה אלא פשוט: “שואל מאביו את אשר תאווה נפשו”. או אמונה או גיהינום זה אומר: או לחיות באמונה ופשוט להתפנק על ה’ בכל מה שאתה רוצה, בלי שום מגבלה או לחיות חיי ייאוש ובכיינות.

וזה נכון לכל יהודי בכל ניסיון שהוא עובר:

אם חסרה לאדם האמונה שה’ אוהב אותו – כל דבר קטן שובר אותו ומפיל אותו לייאוש ולבכיינות ולדיכאון והוא לא מסוגל לעמוד גם בניסיון הקטן ביותר!

אבל אם אתה מאמין שה’ אוהב אותך ורוצה לתת לך – אין לך שום מגבלה ואתה תעשה את רצון ה’ בקלות, וגם אם זה לצאת למלחמה הקשה ביותר, או לעשות את הדבר הקשה ביותר – אתה תעשה בקלות בלי שום היסוס כמו כלב שבגיל שמונים וחמש נלחם בענקים שבחברון וכבש אותה לבדו. כך אם אתה מאמין בה’ באמת שה’ אוהב אותך ורוצה לתת לך – כל מה שתרצה תבקש מה’ ותעשה ותצליח.