בן תורה- בעל תפילה

ישנם מצבים בחיים שבהם האדם מרגיש “תקוע”. לא הולך לו בעבודת השם, ואף בגשמיות העניינים אינם מסתדרים. לעיתים, האדם מנסה לדחוק את הקשיים באמצעות פעולות גשמיות שונות, בטוח שדרכן יראה ישועה – אך מתאכזב כשהתוצאות אינן מגיעות.
כאן עליו לעצור ולהתבונן בשורש העניין: ייתכן שהקדוש ברוך־הוא, המסובב את הכול, אינו חפץ שהפתרון יגיע דרך אותן השתדלויות גשמיות. אולי רצונו יתברך שתפנה ליבך אליו, שתכיר במציאותו ותשוב אליו באמת. כאשר האדם מבין שהשם רוצה בטובתו, הוא משנה את המיקוד: במקום להישען על כוחו, הוא משתמש בכלי העצום שהעניק לנו הבורא – כוח הדיבור – ומפנה אותו אליו יתברך בכל עת ובכל מצב.
משל לאדם שעומד מול דלת ברזל כבדה ונעולה. הוא יודע שמאחורי הדלת נמצא כל מה שהוא צריך כדי לשרוד ולהצליח. בתחילה, הוא מנסה לפרוץ את הדלת בכוח; בועט בה, מכה עליה בפטיש, מנסה לנסר את הצירים. הוא מזיע, מתאמץ, הידיים שלו פצועות – אבל הדלת לא נפתחת – הוא רק מתעייף, נחבל ומתוסכל מהכישלון המהדהד.
אחרי שכל כוחותיו כלים, הוא נזכר שיש מפתח. אבל המפתח הוא לא חפץ פיזי שמונח בכיס – המפתח הוא הקול שלו. הוא צריך לעמוד מול הדלת, לקרוא לאביו שנמצא בצד השני של הדלת ולבקש ממנו שיפתח.
ההכאה על הסלע היא הניסיון לפרוץ את הדלת בכוח הזרוע, במחשבה שאם נתאמץ מספיק בעולם הזה – נצליח לשבור את הגזרות.
הדיבור אל הסלע הוא ההכרה בכך שהדלת הזו לא נועדה להיפתח בכוח, אלא רק בשיחה. הקדוש ברוך־הוא נעל את הדלת לא כדי להרחיק אותנו, אלא כדי לגרום לנו להפסיק להכות עליה בייאוש, ולהתחיל לקרוא לו באמונה.
זהו העומק המונח בפרשתנו: העם צמא למים, ומשה רבינו מנסה להושיעם בדרך שנראתה כשימוש בכוח (הכאת הסלע). אך השם מורה לו דרך חדשה: “דבר אל הסלע”. הסלע, המייצג את המניעות וההפרעות של האדם, אינו זקוק להכאה, אלא לדיבור – לתפילה. בכך רצה השם ללמד את עם ישראל שאת הבעיות הקשות ביותר פותרים בשיחה ישירה עימו. כאשר לא פעל משה כפי ציווי זה, נאמר לו: “יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל” – שהאמונה האמיתית מתבטאת ביכולת לפנות אל השם בדיבור.
ניתן להבין מכאן מדוע במעשה הקודם (בספר שמות), ציווה השם על משה להכות את הצור – שם העניין היה הדרכת זקני ישראל, ולא כלל העם. אך במקרה שלנו, נדרשה הנהגה גבוהה יותר של אמונה ותפילה לעיני כל ישראל.
משום כך, עונשו של משה שלא להיכנס לארץ ישראל מתקשר לעניין זה: “כי עקר האמונה, שהיא בחינת תפלה… אינו אלא בארץ ישראל” (ליקו”מ ז). בארץ ישראל, התפילה היא מהות החיים.
ישנו הבדל יסודי בין לימוד תורה לבין עבודת התפילה. בתורה נאמר “לא ימושו מפיך ומפי זרעך”, שכן תורה היא נחלה שעוברת מאב לבן; זכות אבות מסייעת רבות. אך בתפילה, האדם חייב לקנות את מעלתו בעצמו. לא ניתן להסתמך על תפילותיהם של דורות קודמים; כל אדם חייב לפתוח את פיו ולבקש בעצמו, בהתאם לשורש נשמתו.
לכן מכונה הלומד “בן תורה” – הוא ממשיך את מורשת אבותיו, כבן המקבל נחלה. אך בתפילה, האדם הוא “בעל תפילה” – עליו לקנות את הקשר האישי שלו עם הקב”ה בעמל כפיו, כדרך אדם הבונה את ביתו.
זוהי בשורת “הדור האחרון” – הדור שלפני ביאת המשיח: דור שיוכל להשיג את ישועתו וקרבתו להשם בעיקר על ידי הכוח הנפלא של הדיבור, של הצעקה והתפילה האישית.