בית הספר לתמימות חלק ב’

כשהאריז”ל צחק

בזמן שהאר”י הקדוש התגורר בעיר הקודש צפת, גְּדוֹל הדרשנים בעיר היה רבינו האלשיך הקדוש. פעם אחת בשבת פרשת ויצא הלך רבינו האר”י לשמוע את הדרשה של האלשיך. בדרשה תיאר האלשיך בלשון לימודים מאה תחבולות ורמאויות שבהן רימה לבן הארמי את יעקב אבינו עליו השלום.

האריז”ל ישב שם וצחק. כששאלו אותו לפשר צחוקו, הסביר האר”י שראה את לבן הארמי בעצמו שהגיע מהשמיים לשמוע את הדרשה; ובכל פעם שהאלשיך הסביר רמאותו נוספת, לבן הארמי נענע בראשו והודה שכך עשה ליעקב; והמראה הזה שעשע את רבינו האר”י הקדוש.

וכשם שדמותו של לבן הארמי נשמעת לנו במרחק השנים דמות נלעגת ומשעשעת, כך בדיוק מציירת לנו התורה בעצמה את דמותו של בלעם, שיש אומרים שהיה בנו של לבן, ויש אומרים שהיה נכדו, ויש אומרים שזה הוא בעצמו.

גם התורה צוחקת

בכל פעם שקוראים בתורה על בלעם הרשע, קשה לי להתאפק ולא לצחוק בקול על אותו שתום עין שכשמו כן הוא סתום לגמרי…

התורה עושה צחוק גדול מבלעם. הוא מתיימר להיות זה ש”יודע דעת עליון”, וזה שהוא “שווה” כביכול למשה רבינו ע”ה כי לא קם בישראל כמשה אבל באומות העולם קם – ובכל זאת רואים שכאשר ה’ מדבר אליו ואומר לו את רצונו בפירוש, הוא מתעלם לגמרי מִדְּבַר ה’, וממשיך לנסות “לשכנע” את ה’ “לחזור בו” עפ”ל. התורה מראה לנו בדיוק מה מעניין את בלעם: שנאת ישראל והרבה כסף.

אבל הקטע המצחיק ביותר זה שה’ טורח לשלוח לו מלאך כדי לעצור אותו, המלאך מתעלל בו – והוא בשלו. והשיא הוא שהאתון של בלעם רואה את המלאך והוא לא! ה”גאון הגדול” לא מבין את מה שאתון מבינה! וגם אחרי שהיא פותחת את הפה ומדברת איתו, הוא ממשיך להיות “נעול” על המטרה וממשיך בעקשנות לעבר הרצונות הרעים שלו, מה שמביא עליו רק בזיונות ואת ההפך הגמור מרצונו, שהוא בעצמו מברך את ישראל בעל כורחו.

על מי אנחנו צוחקים?

מה קורה כאן? מה הסיפור של בלעם? הבעיה של בלעם היא הרצון!

בלעם רוצה ללכת לקלל את עם ישראל, הוא גם רוצה בית מלא בכסף וזהב. ולכן גם כאשר ה’ מתגלה אליו ואומר לו את רצונו בפירוש: “לא תלך עימהם, לא תאור את העם, כי ברוך הוא” – זה לא מזיז אותו כהוא זה מהרצון שלו.

כל בן אדם עם טיפטיפה אִכְפתִיוּת לרצון ה’ כששומע דבר כזה – מה צריך לעשות? הוא צריך לקפוץ מהמיטה ולהתחיל לברך את עם ישראל בכל הכוח, כי זה עַם בָּרוּךְ שה’ חפץ בִּיקָרוֹ, ואם כך כל רצוני וכל תשוקתי היא רק לברך את העם הזה; ובאותה נשימה מי ששומע את דבר ה’ באופן כל כך ברור, אָמוּר לרוץ לְשָׂרֵי בלק ולהעיף אותם מהבית שלו “על טיל” ותוך כדי שהם בורחים מהבית לצעוק אחריהם: “ושלא תעזו לעולם לחזור לכאן עם בקשות כאלה! אין סכוי שאני אקלל את העם שה’ רוצה רק לברך!”

איך בלעם לא עושה את זה? כי הרצון של ה’ לא מעניין אותו כקליפת השום! את בלעם מעניין רק הרצון של בלעם, הרצון של עצמו. אלא שבלעם יודע “לְצַפּוֹת” את הרצון שלו במילים יפות ובהסברים מלומדים. רוממות רצון הבורא בגרונו וְשֶׁבַע תועבות בלבו.

אפשר להמשיך ולצחוק על בלעם. אבל התורה לא רוצה שנצחק על בלעם, אלא שנצחק על עצמנו…

גם לנו יש אינסוף הסברים מלומדים מדוע אנחנו עדיין רחוקים מה’, אבל מתחת לכל ההסברים שלנו ישנו דבר אחד בלבד: הרצון!

“תמים יהיה לרצון”

בשבוע שעבר התחלנו לדבר על מידת התמימות. והסברנו שהתמימות מתחילה בקיום ההלכה. בשביל להיות תמים אַל תנסה להבין בשכל, כי השכל רק יַטְעֶה אותך ולא יעזור לך בכלל להתקרב לה’. וממילא אתה צריך “להחליף דיסקט” ולהתמקד כל כולך רק בבירור וחיפוש מה רצון ה’ כפי שהוא מתגלה אלינו בספרי פסיקת ההלכה ואצל מורי ההוראה.

והדברים האלה מקבלים ביטוי נוסף ועומק נוסף אצל בלעם. בלעם יודע דעת עליון. הוא מבין טוב מאוד. והוא לא רק מבין, אלא הוא רואה ושומע את דבר ה’ בנבואה, בצורה הברורה ביותר, הוא רואה מלאך, האתון מדברת אתו במילים אנושיות ברורות והוא שומע. ואין כאן מה להבין. ובכל זאת ולמרות הכול, בלעם הולך בכל הכוח נגד רצונו של ה’. זה בדיוק ההיפך מללכת בתמימות.

ולמה? הכול זה רק בגלל הרצון האישי שלו! יוצא שבשביל להיות כרצונו יתברך בתמימות לא רק שלא צריך להבין, אלא זה גם לא יעזור להבין! אלא צריכים לבטל את רצוננו מפני רצונו יתברך.

והדבר הזה מאיר לנו באור נפלא את הפנימיות של התמימות: הפנימיות של התמימות מתחילה מהרצון!

תמימות אמתית זו עבודת הרצון. להשקיע את כל הכוחות שלנו לקנות רצון, לחזק את הרצון, להגביר את הרצון, לבנות את הרצון; לבטל כל רצון אישי, כל תאווה שהיא הגורם הגדול לכל הרצונות האישיים כנגד רצון ה’. זו תמימות!

“לעשות רצונך חפצתי”

ונסביר. ברצון ישנם שני מצבים: או לשים את הרצון שלי במרכז ו”לכופף” את רצון ה’ לרצון שלי, חלילה; או לשים את רצון ה’ במרכז ולעצב את כל הרצון שלי לאור רצונו יתברך.

תמימות זה אומר לשים את רצון ה’ במרכז ולבטל את הרצון האישי שלנו לחלוטין.

כל עוד הרצון שלך במרכז – לא יעזור לך כלום ואתה לא תוכל להתקרב לה’ יתברך. גם אם ה’ יתברך יתגלה אליך בכבודו ובעצמו ויגיד לך את רצונו בצורה הברורה ביותר, אתה עדיין לא תהיה בכיוון בכלל, ואפילו בכיוון לגמרי הפוך. ומאידך גיסא, השער האמתי להתקרבות לה’ הוא לשים את רצון ה’ במרכז!

רק דבר אחד באמת משנה את האדם והוא: מה אתה רוצה!

בשבוע שעבר דיברנו על הדבקות בהלכה בלימוד ובבירור ובקיום כל סעיף. אבל בבסיס של העצה הזו נמצאת העצה האמתית: כל הקיום של העצה הזו נובע מדבר אחד: רצון עמוק לקיים את רצון ה’ ולא את הרצון של עצמי. רק מתוך רצון אמתי וחזק אתה יכול לברר את ההלכה וללמוד את ההלכה ולקיים את ההלכה.

זו לא חכמה, זו ליצנות

למה התורה צוחקת על בלעם? כי כאשר בן אדם לָכוּד בחכמות של עצמו, אין שום סיכוי לענות לו בדרך של שכל וחכמה, כי החכמה היא רק תירוץ, היא רק “כיסוי” על הרצון הרע שלו. אפילו נבואה לא תעזור לו, אפילו אם ה’ יתגלה אליו זה לא יעזור לו.

נמצא שבשורש כל ה”חכמה” היא ליצנות אחת גדולה, כמו שאומר התם: “רק בלי ליצנות”, לכן מה שנשאר לנו זה רק לצחוק עליו, לעשות ממנו לעג וקלס, כמו שרבי נחמן צוחק על ה”חכם” בסיפורי מעשיות במעשה מחכם ותם.

מכיוון שהכול מתחיל מהרצון, לכן אי אפשר לענות לחכם בשכל ובחכמה. התשובה היחידה לחכם בעומק היא רק התמימות, והתמימות העיקרית מתחילה מהרצון לעשות רצוננו כרצונו יתברך. עבור התם הקדוש רק דבר אחד משנה: מה ה’ רוצה!

כאשר השאלה שמנחה אותך בחיים היא מה ה’ רוצה – אתה תלך בתום ותלך לבטח ואתה רק תעלה מעלה מעלה כמו התם הקדוש שהגיע לרום המעלות.