קנאות לשמה

פנחס בן אלעזר עשה מעשה שבוודאי בעיניים מגושמות של אדם בן ימינו, גם אם הוא אדם תורני – פלאי על גבול המוזר ואף יותר מכך. כל זה מסמל עד כמה אנחנו רחוקים מהמושג של אותה קנאות קדושה, גם אם היא נראית מטורפת ששוברת את כל הכלים ללא הבחנה. והאמת שגם בעיני רוב עם ישראל, מעשה פנחס לא התקבל באופן חיובי, עד שזלזלו בו כמו שאמרו חז”ל “ראו בן פוטי זה שפיטם אביו עגלים לעבודה זרה שהרג נשיא”.
אלא שהתגובה האלוקית למעשה פנחס הייתה מהמחמיאות ביותר, “הנני נותן לו את בריתי שלום לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם”. ברכות ושבחים נעלים ונשגבים עד כדי כך שזכה פנחס לזכות להיות אליהו הנביא מבשר הגאולה.
אלא שעם כל זה, מי כמונו יודעים עד כמה אותה קנאה היא עדינה מסוכנת שהיא הרי צריכה להיות כל כולה לשם שמים, כמו שהיה פנחס עצמו. ומי הוא זה שהוא כל כך גדול בעיניו שיכול להשתבח ולהתפאר לעשות מעשי קנאה כל כך גדולים באומרו שהוא ירא שמים כל כך.
ומה גם שלכאורה אין באותה קנאה חיוב כל שהוא לכל אחד מישראל, אלא רק האדם הרוצה להתחסד עם קונו, ולובשתו רוח קנאה, אז הוא צריך לבחון את עצמו האם באמת קנאתו היא אמיתית או לא. אלא באמת ששני ההנחות האלו טעויות הם מיסודם:
קנאה במובנה האמיתי היא הכלי הכי הכרחי לאדם שעל ידו יצליח להיות נאמן לאלוקיו!
ובשביל זה גם לא צריך להסתייג ולבדוק את עצמו אם הוא ירא שמים כמו פנחס או יותר, אלא כל אחד שייך בזה! קנאה במהותה, היא נאמנות אמיתית לבורא על גבול המסירות נפש, כזה היה פנחס שהרי גם הוא לקח בחשבון שיכול להיות שהוא ימות וכדו’ כמבואר בחז”ל.
לכל אחד מאיתנו היא הכרחית, בשביל היום יום שלנו, בינינו לבין עצמינו, לזכות להיות נאמן לערכים היהודיים שלו, הן במסירות נפש על דקדוק הלכה, או שמירת מנהגים או מסורת כל אחד לפי דרגתו, הן במסירות נפש בתורה או תפילה או כל דבר אחר, ובמיוחד בדברים שאז האדם מתנסה בניסיון הבושה מול החברה שבה הוא חי ומקיים בעצמו את מאמר ה’שולחן ערוך’: “ואל יתבייש מפני המלעיגים עליו”. לוותר על נוחות כזאת או אחרת גם בדברים שהם לא ממש אסורים, הן בבן אדם אצל עצמו, הן בחינוך ילדים כגון לדאוג עם מי הילד מסתובב, ולאיזה דברים הוא נחשף, גם אם הדברים כרוכים במאמץ וכדו’. ביציאות, בטיולים וכהנה עוד רבות.
זוהי הנקודה שבה כל אחד מאיתנו יכול לזכות למדרגת “קנאת פנחס” יחד עם כל מדרגותיו שזכה בעד זה, “לברית כהונת עולם” קנאה זוהי זכות שהיא חובה, ולא תמיד היא נגד משהו, לפעמים, ואולי רוב הפעמים היא בנינו לבין עצמינו, נגד הבושה הדמיונית שלנו, קנאה אמיתית מגלה נאמנות ואהבה בלתי מתפרשת עד שאינה יכול להתבטא במילים.
קנאה זו היא המפתח להתמודדות הנכונה עם אתגרי החיים עליה נאמר “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כי עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה… רשפיה רשפי אש שלהבתי-ה”.
השם יתברך יזכנו לקבל את אותו רוח הקנאה מהצדיקים האמיתיים שהם האוהבים והנאמנים והמקנאים האמיתיים להשם ולתורתו אמן כן יהי רצון (מיוסד על פי ליקוטי הלכות ברכת השחר אות צד).