המלחמה באויב

השם נתן לנו תורה ומצוות במתנה, כדי שעל ידם יצליחו לשבר את יצרם ולהתגבר על תאוותיהם. ידוע שכל אדם נולד עם יצר הרע ומידות רעות, כמו שנאמר: “לפתח חטאת רובץ” (בראשית ד ז). והכוח לגבור נגד היצר הוא התפילה, כמבואר בגמרא (קידושין ל.) שללא עזרת השם אי אפשר לנצחו.

ולכאורה יש להבין; הרי שם בגמרא מבואר שהתורה היא “התבלין” כנגד היצר הרע, ומכאן משמע שהתורה היא המנצחת את היצר. ועוד אמרו רבותינו: “אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש” (סוכה נב, ב), וממקומות רבים נוספים משמע שדייקא על ידי עמל התורה ניתן לנצח ולהכניע את היצר הרע.

מנגד, מצינו בדברי רבינו הק’ (ליקו”מ, ב) שעיקר כלי המלחמה לנצח את היצר הוא התפילה. ולכאורה, הדברים סותרים לכאורה את משמעות הגמרא שדווקא על ידי התורה מנצחים אותו?

אלא עלינו לדעת יסוד חשוב: ודאי שלנצח את היצר הרע אפשר רק על ידי ריבוי תפילה, שהיא עיקר הכלי כאמור. אך דע כי עיקר התפילה צריך להיות על העיקר – דהיינו להתפלל על לימוד התורה, שהיא אכן התבלין נגד היצר.

ומעתה, הכל לדבר אחד נתכוונו: ודאי שהתורה היא התבלין למתק את היצר, אבל דא עקא – מי יאמר שהאדם לומד לשמה, בלימוד של קדושה וטהורה, שעל ידי לימוד זה אכן ישבית את יצרו? משום כך, חייב האדם להשתמש בכלי העיקרי המעניק כוח לתורה לפעול את פעולתה, והוא התפילה לה’ שיציל אותו כל יום מחדש מיצרו, ויזכה אותו ללמוד תורה כראוי, ושיהיה בכוח לימודו לגבור על יצרו.

וזהו מה שמבואר בפרשתנו: “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ”.

התיבה “בְּיָדֶךָ” לשון תפילה, כמפורש במקרא: “ויהי ידיו אמונה עד בא השמש” (שמות יז, יב), ופירש רש”י, ש”יד”  לשון תפילה. נמצא ש”יד” מרמזת על עניין התפילה, שעל ידי התפילה האדם זוכה ל”וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ”.

זהו גם מה שפירש רש”י בפרשתנו על הכתוב: “לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע”. כלומר, דיבורי התורה לבדם – אם הם מנותקים מהתפילה – עדיין אינם מועילים להכניעו לגמרי, והאדם נמצא עדיין בבחינת “כנגד” היצר הרע (כאשר היצר עומד כנגדו ואינו מוכנע). רק על ידי ריבוי התפילות על לימוד התורה, היצר הרע נשבה לגמרי בידו של האיש הישראלי.

ומעתה, יתורץ ויבואר מה שהקשו האחרונים: כיצד מברכים על לימוד התורה, והרי הרמב”ם פסק שאין מברכים על נטילת מים אחרונים משום שהם באו להסיר את הנזק שיש במלח הסדומית, ואין מברכים על הסרת הנזק? ואם כן, הדין הוא שגם על התורה אין לברך לכאורה, שהרי היא באה רק להסיר מהאדם את המידות הרעות ולסלק מעליו את יצרו הרע.

אלא, על פי דברינו העניין ברור ומובן: יש חילוק עצום בין אם הנזק כבר נמצא בפועל ואנו רק מחלישים אותו ומקטינים את ניזקו, לבין מצב שבו הנזק הוא חלק מהמציאות שאיתה נולד האדם והוא קיים ועומד.

בדין מים אחרונים, אנו רק מסירים את הנזק לבל יזיק בעתיד, שהרי אין ודאות שיינזק בלעדיהם, ועל ספק אין מברכים; לכן על מים אחרונים לא מברכים, כי שם הנזק אינו קיים בפועל.

משא”כ (מה שאין כן) האדם שנולד עם יצר הרע – הנזק כבר קיים ומוחש בפועל! ולכן על כל תפילה ותורה שהאדם זוכה על ידם להכניע את היצר, ודאי שעליו להודות ולברך את ה’.