השקיפה
זוהי בדיוק ההגדרה של מסירות נפש על קדושת השם – לעשות מעבר למה שהאדם מחויב ממש וגם כאשר יש יכולת לפטור עצמו בדרך אחרת, ולהיפך דווקא לחפש כיצד לעשות את רצון השם באהבה.
פרשתנו פותחת במצוות הביכורים והווידוי על המעשרות, ובהמשך מופיעה הבקשה המיוחדת: “הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ…” (דברים כו, טו).
תמיהה יסודית עולה כאן: מדוע דווקא במעמד זה דורש האדם מן הקדוש ברוך הוא, “השקיפה ממעון קדשך”, בעוד בשאר מצוות התורה אין מצינו כן במפורש? כדי להבין זאת, נפתח בשאלת הגמרא הידועה.
מסירות נפש כפתחה של ישועה
הגמרא במסכת ברכות (דף כ.) מביאה את שאלת רב פפא לאביי: “במה שונים דורות הראשונים שהתרחשו להם ניסים, ואילו אנו אין מתרחשים לנו ניסים?” הרי מבחינת כמות הלימוד ובקיאות בהלכות קשות, בזמנינו לומדים יותר מאשר בדורות הראשונים! ותירץ לו אביי: “הראשונים היו מוסרים נפשם על קדושת השם, ואילו אנו לא”.
הביאור הוא, שבימיו של רב יהודה ודורות הראשונים היה קשה פי כמה ללמוד ולברר הלכה מאשר דורו של אביי ורב פפא שבו התורה הייתה כבר מבוררת יותר אחרי עמלן של הראשונים, ואילו דורו של רב יהודה יותר מסרו את נפשם על העמל התורני. מכאן למדים אנו יסוד איתן: הכול הולך אחר מסירות הנפש. הקדוש ברוך הוא אינו מונה רק שעות, אלא את היגיעה שבה האדם שובר את הטבע של עצמו. מי שרוצה לזכות לניסים מעל הטבע – מחויב לצאת מגדרו ולהתאמץ מעבר לכוחותיו.
עניין המעשרות ומסירות הנפש
לאור יסוד זה מיושבת שאלתנו. הגמרא במסכת ברכות (דף לה:) אומרת על הפסוק “בערתי הקדש מן הבית”: “בא וראה, שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך פני הבית כדי לחייבן במעשר, ואילו דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר…”
הרי לך ההבדל העצום! אדם זה מן הדורות הראשונים היה יכול בנקל לפטור את עצמו מלתת מעשר כדין על ידי הנהגה צדדית (הכנסה דרך הגגות והחצרות), ובכל זאת לא פטר את עצמו, אלא התאמץ בעבודת השם והכניס את פירותיו כדרך המלך דרך פתח הבית כדין, על אף שעל פי הצד האפשרי היה יכול להפטר מכך לכאורה.
זוהי בדיוק ההגדרה של מסירות נפש על קדושת השם – לעשות מעבר למה שהאדם מחויב ממש וגם כאשר יש יכולת לפטור עצמו בדרך אחרת, ולהיפך דווקא לחפש כיצד לעשות את רצון השם באהבה.
ומשום כך, אדם כזה שפעל במסירות נפש מופלאה כזו, הוא לבדו הראוי והיכול לבקש מאת השם: “השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל”, משום שהוא עצמו הוכיח במעשיו שהוא עושה יותר ממה שהוא חייב מצד שורת הדין בלבד.
וזה בדיוק מה שביאר רש”י הקדוש על פסוק זה: “השקיפה ממעון קדשך” – עשינו מה שגזרת עלינו, ולכן עשה אתה מה שעליך לעשות!
כי עיקר שמחתו ותענוגו של הקדוש ברוך הוא הוא בעמלו של האיש הישראלי, הטורח ומייגע את עצמו אחר מצוותיו ותורתו הקדושה. ובעבור עמל זה, משנה הקב”ה את סדרי הטבע לטובת בניו עמו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור