עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות – א מנחם אב

 

והנה, כשנבוא (להאריך) [להעריך] גדולת עוון חטא הלשון, מה שהאדם יכול לפגום בלשונו, אין בכוחנו, כי מלא מזה בכל התורה ונביאים וכתובים ומאמרי חז"ל. ובדרך כלל ידע האדם, כי הוא מקלקל בזה למעלה בעולמות העליונים [כי הוא מגביר בזה הסיטרא אחרא, ונותן לו כוח להלשין על כל העולם], ומקלקל למטה בכל הבריאה כולה, ומקלקל לעצמו, [שהוא ממשיך בזה רוח הטומאה על כל אברי נפשו, כנאמר בזוהר הקדוש פרשת מצורע], ומקלקל לאחרים, כמו שאמרו חז"ל (ערכין טו, ע"ב): לישנא תליתאי [זה לשון הרוכל, שהוא שלישית בין אדם לחברו לגלות לו סוד] קטל תליתאי. האומרו, והמקבלו, והנאמר עליו. ובדרך כלל אמרו (שם): (ואמר ריש לקיש): כל המספר לשון הרע מגדיל עוונותיו עד לשמים, שנאמר (תהלים עג, ט): "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ". עוד אמרו (שם): (אמר רבי חסדא אמר מר עוקבא) כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר (שם, קא, ה): "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית וגו’, אותו לא אוכל", אלא תקרי אותו אלא איתו.

 

 

 

 

הנה אדוננו דוד המלך ע"ה אמר לנו: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע וגו’". לכאורה היה לו לומר, לא ידבר בלשונו רע, מאי לשון נצור, שהוא לשון ציווי לשמירה. הורה לנו בזה שנקבל עלינו חובת השמירה וממילא מן הנכון לצמצם בכל יום זמן מועט מעיתותיו להתבונן אם שמר כראוי, ואז נקווה בעזרת ה’ לראות טוב.

 

 

כי האדם צריך לצייר שיש לו כרם שנטוע בו כמה מיני פירות יפים שראויים לעלות על שולחן מלכים, האם יצמצם בהוצאות לשכור עליו שומרים שישמרוהו ביום ובלילה? איש כזה שחס על גרגירי כסף חסר לב יקרא, כי סופו של כרם כזה שהוא בלי שומר לעלות בו פריץ חיות ושודדי לילה, וישברו האילנות, ויאכלו הפירות, ויהרסו גדריו, ויעלו בכרם רק קמשונים וחרולים, תמורת הפירות היפים שהיה מקווה להם. וכמו שכתוב במשלי "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים…חרולים וגדר אבניו נהרסה".

 

 

ובאור העניין, כי כל איש ישראל יכול לנטוע בתורתו ובמעשיו כרם נטיעות בגן עדן כמו שכתבו הספרים הקדושים, ועל כן צריך לשמרו שמירה מעולה. אבל אם הדיבור אצלו הפקר, אז ימצא בכרמו קמשונים וחרולים, וכל הגדרים שיעשה בנפשו לא יתקיימו כל זמן שהדיבור אצלו הפקר.

 

ועל כן כל מי שהוא בר לבב, יראה לקבל עליו חובת השמירה לשמור פיו ולשונו שלא יטמא שפתיו בדיבורים האסורים, ולהפריש מעט מעיתותיו בכל יום להתבונן אם שומרן כראוי.

 

 

ורמז לזה בחולין (דף ק"ח) אמר שמואל, אנא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא הוי סייר נכסי תרי זימנא ביומא ואנא לא סיירנא אלא חדא. ודחוק מאוד לפרש כפשוטו, לחשבו כחומץ בן יין משום שאינו זריז כל כך בעסקו להתבונן בו אולי יש בו הפסד, אלא מרמז על נכסים הקיימים לאדם לנצח, דהיינו תורה ומצוות, שצריך להתבונן בכל יום אודותם אם מתערב היצר בם. (פתיחה לחובת השמירה לח"ח זצ"ל).