ירידה תכלית העליה

כל אדם רוצה לעשות טוב ולהיות טוב ובפרט אדם יהודי, שיש לו נשמה אלוקית אשר שואפת תמיד לדבוק בטוב.

 

אבל המציאות היא אחרת. כל אחד עובר הרבה ירידות וכישלונות שבהם הוא מוצא את עצמו שאינו עושה טוב כלל, ובנוסף רואה שיש בו מידות לא טובות וליבו מושך אותו לדברים לא טובים, ובכך שוכח הוא שאפילו על הצדיקים נאמר: "אין צדיק בארץ אשר לא יחטא", ורבים הם הנופלים בדעתם ומתייאשים מלהיות טובים בגלל ירידות וכישלונות אלו.

 

רבי נחמן מלמד אותנו שלירידה ולכישלון יש תכלית מסויימת והיא מכוונת משמיים, וכל זאת כדי לקרב את האדם לבורא. לכאורה הדבר אינו מובן, איך אפשר שאדם יחטא ועל ידי זה יתקרב לקב"ה?  הרי התורה והמצוות הם הדרך להתקרב לבורא, כלומר כשעושים את רצון הבורא ומבטלים רצוננו מפני רצונו ועושים מצוותיו, על ידי זה נקשרים ונדבקים בו – שזו תכלית כל התורה והמצוות. אז איך בכל זאת אפשר לומר שעל ידי שעוברים על מצוותיו ועל רצונו מתקרבים אליו?

 

כדי להבין זאת צריך לדעת שיש חילוק בין לפני- המעשה לבין אחרי- המעשה:

 

לפני המעשה – צריך בודאי כל אחד להשתדל בכל כוחו ורצונותיו לעשות את רצון הבורא ולא לחטוא, חלילה, שזו הדרך הנכונה להתקרב אליו.

אחרי המעשה – כלומר כשכבר נכשל האדם ועבר או שנפל לרצונות לא טובים ותאוות רעות, עליו לדעת שגם זה רצון הבורא ודבר זה נעשה רק לטובתו, היינו שמשמים הפילו אותו ואם ירצה יוכל להפוך את הירידה הזאת לתכלית העליה.

 

למה הקב"ה מפיל את האדם?

 

ידוע הוא שהשורש לכל הפגמים והעוונות וכל התאוות הרעות הוא הגאווה. כלומר, כשהאדם מרגיש שהעולם נברא בשביל לשמש את הנאותיו ותאוותיו, וממילא מחמת הגסות והגשמיות הזאת הוא לא יכול לראות את אור הבורא ואיך שכל הארץ מלאה מכבודו יתברך, ובגלל שהוא רואה רק את עצמו, על כן לא מתקרב הוא לקב"ה ולעבודתו.

 

ידוע גם שהתורה והמצוות מטרתם לבטל את האנוכיות הזאת ולהרגיל את האדם להתבונן במה שלמעלה ממנו, לחפש תכלית יותר מאירה ונעלה מעינייני העולם הזה ומהתאוות שאליהם הורגל מילדותו, וכבר נאמר על האדם שהוא "עייר פרא יולד", לכן אנו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו" – שהמצוות מקדשות ומזככות את האדם על מנת שיוכל להכיר את בוראו.

 

אולם לצערינו, לעיתים קרובות ובפרט בזמנים אלו שרבו הקילקולים ורוב בני האדם אינם מקיימים את התורה כראוי, הגאווה מתגברת באדם כל כך עד שגם על ידי המצוות שהוא מקיים לא רק שזה לא מועיל לו, אלא ההיפך, חלילה, שעכשיו יש לו ‘סיבות’ נוספות להתגאות במעשים הטובים שלו. ממילא המטרה לא הושגה ועל ידי הגאווה הוא הולך בעיוורון מבלי להכיר את הבורא, מכיון שהוא רואה עכשיו רק את עצמו ואת "הצלחתו הגדולה".

 

לכן משמיים מפילים אדם זה לעוונות ופגמים כדי להוציא ממנו את הגאווה ואת ההרגשה הזאת, שהוא צדיק ומושלם, כביכול, וידוע הוא שפגם הגאווה גדול מאוד עד שבשמיים, כביכול, מעדיפים אפילו שיחטא ובלבד שתצא ממנו הגאווה. לאחר שמפילים אותו והוא מרגיש שיפלותו ופחיתותו, דבר המזכך את החומר שלו, הוא מתחיל לחפש ולבקש באמת את הקב"ה שיעזור לו לצאת מהחושך שהוא נמצא בו, וממילא הושגה המטרה שהיא תמיד אחת – להתקרב אל הקב"ה ולהכיר את מי שאמר והיה העולם. נמצא איפא, שהירידה והנפילה היא בשביל תכלית העליה.

 

צריך בנוסף להדגיש דבר חשוב מאוד, שכל זה הוא רק למי שרוצה ללכת בדרכי הבורא ומשתדל בכך, וכמובן שאסור לאדם לחפש לכתחילה את התיקון הזה ולעשות חטאים במזיד ולחשוב שכך יוכל להתקרב אל הקב"ה, חלילה לנו לפנות למחשבות כאלה, אלא רק כשרוצה ללכת בדרך הישר ורק כשאינו מצליח, על ידי ליבו הנשבר זוכה לתיקון גדול מאוד.

 

עניין זה של "לפני -ואחרי" נרמז אף בגמרא (עירובין דף יג) – שנחלקו רבותינו האם נוח לו לאדם שנברא או לא נוח לו לאדם שנברא? ונמנו וגמרו שבאמת נוח לו שלא היה נברא מאחר ועתיד לחטוא, אבל על כל פנים, עתה משנברא האדם יפשפש במעשיו ויעשה תשובה.

פירוש הדבר הוא: שרבותינו שאלו האם טוב לו לאדם שיחיה על מנת שיחטא? ונמנו וגמרו שזה ודאי לא טוב ולא יוכל לתקרב לה’. אך עתה משנברא וגם חטא-  עליו לפשפש במעשיו, כלומר אחרי המעשה, אם נפל יעשה תשובה ועל ידי זה יזכה לתכלית העליה.

 

מכאן אנו מבינים שאדם שיש לו נפילות וכישלונות והוא מרגיש שיפלותו, הרגשה זו היא כה יקרה בעיני הקב"ה, עד שהוא מוכן אפילו להפיל את האדם לעוונות ממש, ובלבד שירגיש שיפלותו, כמו שכתוב "אשכון את דכא" וכן "קרוב ה’ לנשברי לב".

 

אמר רבי ישראל הבעש"ט – עדיף רשע שיודע שהוא רשע – מצדיק גמור שמרגיש שהוא צדיק, מכיון שהרשע הזה יכול להיות שיחזור בתשובה בגלל שיודע את הפגם שלו, אבל אותו "צדיק" שחושב שהוא מושלם אין לו תקנה ממש.

 

הדרך הנכונה היא לקיים את רצון הבורא ולעסוק בתורה ובמעשים טובים, ועם כל זה לדעת שיפלותו ופחיתותו שהכל בחסדו יתברך, אלא שאנשים רבים לא זוכים לזה וכש"הולך" להם קצת וזוכים הם להצלחה, מיד הם מתמלאים בגאווה והרגשה של ישות וחשיבות, דבר המוביל לנפילה, ועל כך נמאר: "לפני שבר גאון" – שמשמיים מפילים אותם מהגאווה שלהם. והמסקנה היא –  שעיקר התשובה שאדם צריך לעשות על חטאיו, היא בעצם על הגאווה שהיתה לו, לכן הבורא עזב אותו ונתן לו ליפול לחטא הזה, כמו שכתוב: "לולא ה’ עוזרו אינו יכול לו". אולם אם יתפלל תמיד לקב"ה, שיזכה להרגיש שיפלותו גם בהצלחותיו, הרי שבסופו של דבר יזכה לעבוד את ה’ בהצלחה בלי נפילות. ואמר רבי נתן מברסלב: מה שהולך לו כסדר בסוף ימיו, זה רק מפני שהירבה בתפילות ותחנונים על כל עניין ועניין בעבודת ה’, באופן שכבר אין לו את הנפילות האלה הבאות כתוצאה מהגאווה, כי התפלל הרבה על כל דבר ויודע הוא שכל הצלחותיו ומעשיו הטובים הכל  בחסדי הבורא, לכן אינו מתגאה.

 

אולם עתה שעדיין לא זכינו לזה, לעיתים ‘מורידים’ אותנו כדי שנזכור מי אנחנו ומהיכן אנו באים, וחשוב מאוד לנצל את ירידות אלו, על מנת לקבוע את הרגשת השיפלות והרוח הנמוכה בליבנו עמוק, באופן שגם אם נעלה מעלה מעלה נזכור זאת, ועל כך אמר דוד המלך ע"ה: "חטאתי נגדי תמיד".

 

בדרך זו יוכל האדם לזכות אפילו למעלת משה רבינו, שעלה לשמים והוריד תורה לעם ישראל ובכל זאת לא הרגיש שום גאווה, אלא החזיק את עצמו להכי גרוע בעולם, ועליו נאמר: "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה".