אמת או חובה?

 

 

כשהיינו ילדים שיחקנו בכל מיני משחקים: כדור, ‘תופסת’ מחבואים… וגם אמת או חובה. משחק שבו המשתתפים יושבים במעגל ואחד המשתתפים מסובב בקבוק, וכשהבקבוק מסיים להסתובב שואלים את הילד שאליו מופנה הבקבוק – אמת או חובה?

 

מכירים, נכון?

 

טוב, אחרי שנשאלה השאלה, הוטלה המשימה בהתאם לבחירה – אמת או חובה. לרוב העדפנו לבחור בחובה – לקיים את המשימה ובאמת לצאת ידי חובה, אבל לא פעם היה איזה אמיץ בחבורה שהחליט לבחור – אמת. את הגבורה הזאת ניצלנו במלוא מובן המילה ושאלנו שאלות נוקבות לתוך עומקה של האמת, ולו רק בכדי לשאוב מידע של אמת על הגיבור שזה עתה התנדב.

 

עכשיו כשאנחנו ילדים גדולים, ומן הסתם לא יושבים במעגל ומסובבים בקבוק ושואלים אמת או חובה, אנו שואלים את עצמנו, בתוך תוכנו, בתוך המעגל הפנימי שלנו לא פעם ולא פעמיים – אמת או חובה?

 

למה אנחנו מתכוונים?

 

חובה – האם אני מקיים את המוטל עלי, ואם כן אז איך? האם זה כמו במשחק – רק כדי לצאת ידי חובה מהמשימה שהוטלה עלינו? האם החובה המוטלת עלינו כיום, כאנשים מבוגרים, כוללת בתוכה משימות קצת יותר גדולות, קצת יותר משמעותיות וקצת יותר בעלות משקל על חיינו? ואם כן, הרי חייבת להיות גם אמת בכל מעשינו. ב’משחק של החיים’ זה לא רק אמת או חובה – זה אמת וחובה.

 

ושימו לב – האמת קודמת לחובה. אמת זה משהו שכל אחד חייב לעצמו, כי בלעדיה אי אפשר. פעמים אנו חושבים שאת הסובבים אותנו אפשר לשקר, לרמות או להמציא כל מיני תירוצים ואמתלאות, אבל את עצמנו? על מי אנחנו עובדים!

 

 

אחת המידות היסודיות ביותר שעליה העולם מתקיים, היא מידת האמת. היכולת שלנו להתקדם בעולם הזה, עולם שרובו מלא ברדיפה גשמית, תלויה בהבנה נכונה של המציאות. אחד הכלים החשובים העומדים לרשותו של האדם הוא השכל. ככל שנבין בצורה טובה ונכונה יותר את המציאות תהיה לנו אפשרות להתקדם הלאה. אבל יש בעיה – המציאות עמוקה ומורכבת ומכילה רובדים עמוקים עד שהשכל, הכלי העיקרי העומד לרשותנו, מוגבל ומתקשה לקלוט את מה שהרובדים העמוקים האלה משדרים לנו. לכן במידה מסויימת אנו נמצאים במצב של חוסר בהכרת האמת, ויודעים פחות אודות כל דבר, ובין הדברים עצמם כפי שהם באמת.

 

הכרת המציאות שלנו לא שלמה, וכתוצאה מכך אנו נמצאים במצב של סתירה בין מה שנראה בעינינו כטוב ומועיל לבין מה שמוסרי וצודק. אולם ככל שנרצה להכיר את המציאות בצורה טובה יותר, כך הסתירה הזו, הפער המדומה, בין מה שמוסרי ובין מה שמועיל יצטמצם. בצורה זו נוכל להיות יותר אמיתיים, יותר כנים, יותר צודקים והכי חשוב – חיינו יהיו טובים יותר. כשנחתור יותר לכיוון האמת, שהיא אחת ויחידה, נחתור למעשה למצב שבו נוכל לזהות את הגבול שבין האמת לשקר.

 

חז"ל אמרו: "חותמו של הקב"ה אמת" – המילה חותמת היא מילה קולעת להגדרת החותם של בורא עולם. מאחר שהבורא יודע ומכיר את המציאות בצורה הכי מוחלטת ונכונה, חותמו בעולם הוא אמת. גם אנו כבני אדם, ככל שנקבל את האמת ונהפוך אותה לערך יקר, כך נוכל להתקרב למידתו של הבורא ונזכה להבין טוב יותר את המציאות ולהתקדם בחיינו.

 

ונשאל – למה להשוות עיניין זה למידותיו של בורא עולם? – כי כתוב: "והלכת בדרכיו" – שהרי בדרכיו נוכל למצוא שמחה, קיום מצוות וכמובן דבקות באמת.

 

 

לא פעם אנו עומדים בהתלבטות: מצד אחד יש לנו חובה לומר את האמת ולהיות כנים, ולא מדובר בכנות שמתבטאת רק בדיבור. ומצד שני אם נאמר או ננהג בדרך של אמת לא נוכל להשיג את מה שנראה כצודק ונכון. וחשוב לומר, האמת, אף על פי שלפעמים, לטווח הקצר, תיראה כמשהו שיגרום להפסד, ראיה שהיא שגויה כמובן, כי ההיפך הוא הנכון – היא תגרום לנו לצאת נשכרים, מפני שהאמת הינה נאמנה למציאות המוחלטת, וכל הרוחות הנושבות בעולם לא יוכלו להזיז אותה ממקומה ולבטלה, ועל כך נאמר: "שפת אמת תיכון לעד".

 

כל עיניין האדם במציאות שבה הוא חי, ותהא המציאות אשר תהא, היא להלחם ולבער את השקר, להגיע לחקר האמת. כל דבר שנעשה ללא הקו המנחה של דבקות באמת, יפגע ביכולת שלנו להבין ולהצדיק את הזולת כשצריך. זה משהו שאנו חייבים לעצמנו גם מבחינה מצפונית, כי היושר מחייב.

 

כל אדם מרכיב מערכות יחסים עם חבריו, אולם לכך צריכה להיות תשתית שתיבנה ממידת היושר והאמת, על כן אסור לנו להטעות את הסובבים אותנו, לא בדיבור לא במעשה ולא במחשבה. אסור לנו להטעות את חברינו בכך שיחשבו שעשינו למענם טובה מסויימת, בו בזמן שלא עשינו אותו כלל.

 

כאן בא לידי ביטוי עיניין גניבת הדעת, כאשר אדם משקר לחברו, שזה אמירת שקר מכוון כלפי אירוע מסויים, לסלף ‘מעט’ ממה שקרה או עתיד לקרות – למעשה, לספר אמת חלקית עם שינוי של כמה עובדות, מה שנראה לכאורה כפרטים שוליים לא הכרחיים. אך לא כך הדבר בלגנוב את דעת חברינו. המטרה העיקרית של גניבת הדעת היא, לשנות את ההתייחסות הטבעית של הזולת. לדוגמא, אם אדם מציג עצמו בפני אדם אחר כאחד שהוא אוהב אותו ומעריך אותו ומוכן להשקיע בקשר חברות ביניהם מעבר למקובל, אך בפועל הוא המתחזה הכי גדול שיכול להיות, וכל זאת רק כדי לזכות לטובות הנאה מחברו – בהתנהגות זו הוא גונב את דעת חברו, שחושב שהוא אכן מוכן להשקיע בחברות עימו ולהיות חברו הטוב ביותר.

 

בעת צרה יכול האדם להכיר מי הם חבריו האמיתיים ומי מהם פעל מתוך גניבת הדעת ושיקולים אינטרסנטיים. זהו מצב של חוסר אמת מצד החבר הפוגע, אולם מצד החבר הנפגע זו תהיה אמת מציאותית שתטפח על פניו, אך יחד עם זאת תהיה זו אמת שהיתה חייבת להתגלות, כי אף אחד לא רוצה לקשור עצמו עם אנשים שהשקרים מובילים אותם להשגת המטרה, קל וחומר לבניית מערכת וקשר קרוב הבנוי על שקר.

 

גניבת דעתו של האדם פוגעת בציפור נפשו וכן ביכולת שלו לפתח יחסי רעות ואהבה כנים עם חבריו. בעקבות גילוי כואב זה, באה אכזבה גדולה שגוררת אחריה מצב שבו ערכים יקרים מתעטפים בקליפה, שבעקבותיה מאבד האדם את האמון בכל בני האדם ובערך החברות. מעל לכל, מאבד האדם את היכולת והרצון להיפתח ולאהוב את הזולת ולקיים: "ואהבת לרעך כמוך".

 

חז"ל מחשיבים את ‘גניבת הדעת’ כדבר חמור מאוד יותר מן הגזל. למה? כי הבינו הם שלמרות שנאמר "לא תגנוב" – שהמשמעות מהרובד העליון של ציווי זה, הוא איסור גניבת חפץ או ממון הזולת. אבל חז"ל, שהביטו על ציפור נפשו של האדם, מצאו שמושג גניבת הדעת קשור אף לגניבת הלב והרגש. דבר נוסף הוא שאסור לגנוב את הדעת – את הדעת דווקא, משום שהדעת היא דבר יקר מאוד שיש לאדם, דעת הבנויה מאמת.

 

את גניבת דעת-האמת לא ‘גונבים’ רק בני אדם, אלא אף יצריו של האדם. בזמן שהאדם חושב מחשבות שאינן קשורות לאמת ולמציאות בה הוא קיים, הוא נמצא במצב שדעתו, שצריכה להיות דעת של אמת, נלקחת ממנו והוא חי במצב של שקר עצמי ובתוך מחשבות שאין להן שום קשר למציאות.

 

גונבי דעת אלה מטרתם היחידה היא שהאדם לא ידע להבחין בין הטוב לרע ובין האמת לשקר, כאשר הכלי שבו הם משתמשים הן המחשבות. עיניין זה המשיל רבי נחמן מברסלב למלכים המניחים לכמה חיות להלחם ולנצח זו את זו, והם עומדים ומסתכלים מי מהחיות תנצח, כי יש להם תענוג גדול מזה. משל זה מתאר למעשה כיצד גונבי דעת האמת, שמשתמשים במחשבותיו של האדם, פועלים. מצד אחד יש לאדם מחשבות טובות וטהורות, ומצד שני לעיתים מגיעות מחשבות מהצד ההפוך. האדם רוצה להתחזק ולהתגבר על הרע ולתת לטוב לנצח – למחשבות שמגיעות ממקור האמת. העצה שנתן רבי נחמן למצב זה היא: והכלל, שאי אפשר בשום אופן שבעולם שיהיו שתי מחשבות ביחד בפעם אחת, לכן בקלות יוכל האדם לגרש מחשבות רעות, כי העיקר לא לחשוב אותן, רק לחשוב מחשבה אחרת שתסיט אותך מלחשוב רע. כגון, מחשבה על עיסוקי היום-יום, לימודים וכל דבר אחר, העיקר לא על המחשבות ‘שמזרימים’ לתוך מוחנו אותם גונבי הדעת.

 

 

חז"ל אומרים: "למד לשונך לומר איני יודע". אפשר ללמוד עיניין זה ממשה רבנו שאמר: "כחצות הלילה" ולא "בחצות הלילה". כשאדם אומר איני יודע הוא מלמד את עצמו אמת, מכיון שכל יניקת השקר היא כאשר האדם חושב שהוא יודע יותר ממה שאינו יודע. על כן, אדם שאומר "איני יודע" מורה הדבר על גדלות מוחו, על ‘החזקת ראש’ במילים פשוטות. כשאדם מבין שגם אמירת – איני יודע – היא אמת, הוא מצליח לשמור עצמו מפני משברים ופעולות מוטעות, שהרי אין אדם שיודע יותר ממה שאינו יודע. בעזרת ידיעה והבנה זו נוכל בקלות לדעת שבכל דבר במציאות יש גרעין של אמת, שבלעדיו לא היה קיום לדבר זה או אחר. בכל דבר יש נקודת אמת, למרות שנבין שגם לא לדעת זו אמת, ובעזרת נקודת אמת זו יהיה אפשר ‘להוציא יקר מזולל’ – להגיע אל הניצוץ של האמת שבתוכנו  ולהוציאו מתוך מסכי השקר שעוטפים אותו.

 

 

לאמת יש רגליים מוצקות על הקרקע. אם נביט על אותיות המילה אמת, נראה שכל אות ואות בעלת בסיס של שתי רגליים. לעומת זאת, לאותיות המילה שקר – יש רגל אחת שעליה מונחת כל אות, לכן אנו נוהגים לומר לשקר אין רגליים, אין לו אחיזה בשום דבר וסופו להתגלות.

 

כדי לאחוז באמת, אמת שמונחת על הקרקע, עלינו לחזק את הדעת, דעת של הכרה באמת. חיי שקר לא יכולים להתקיים לנצח, כי שקר מוליד שקר ואין לאדם נימוק יותר משכנע מהאמת – מחיי אמת, וכפי שנכתב לעיל בהתגלות אמת שטופחת על פניו של האדם – עדיף אמת מרה מאשר שקר מתוק, או קשר המבוסס על שקרים.

 

מדברים אלה נוכל להבין שהאדם יוצר את המציאות בה הוא חי – מציאות של אמת או מציאות של שקר. הבחירה נתונה ביד האדם. כל אחד, אם רק ירצה, יוכל להגיע למצב שבו ידע להבחין בין אמת לשקר, את הגבול הדק שבין השניים. וכשיגלה זאת, יוכל לחיות חיים טובים ונכונים, כי בעטיה של טיפשות מתרבה השקר בעולם, אך ברגע שמבער האדם את הטיפשות, מבער ומבטל הוא את השקר.