בתוך שק של אשליות

 

 

בעידן בו אנו נמצאים בעשורים האחרונים אנו ערים ל"תופעת החיפוש" המתפשטת בכל שכבות האוכלוסיה, ולמרות התפתחות הקידמה והטכנולוגיה, הריקנות והחיפוש רק תופשים תאוצה גדולה יותר. הנפש לא באה לכלל מיצוי, ומסתבר שצימאונה רק הולך וגובר.

 

כאשר חיי האדם מתרכזים במילוי תאוותיו, הוא יגיע בסופו של דבר להרגשה שאין שום פתח מילוט אחר. שיגרת החיים גורמת לאדם החושב לשאול שאלות, והתבוננות קלה נותנת בו את התחושה, שבעולם חולף זה אולי צריך לנסות דרכים ונתיבים אחרים, ואז מתגלה הרצון החזק לשבור את השיגרה.

 

ברגע שנוצר רעב וצמא רוחני, שנולד כתוצאה מהתכחשות למציאות הנשמה ולצרכיה ומופר האיזון בין הנפש לגוף וכשהתיסכול גובר, אנו מוכנים ‘לשתות’ כמעט כל דבר, בפרט כ"שעולה לכותרות" נושא מיסטי חדש. או-אז, אנו מרגישים ש"הנה עלינו על הגל הנכון, אולי כאן נמצא את מבוקשנו".

 

על משמעות והישארות הנפש נתווספו עדויות והוכחות אין ספור הממלאים ארכיונים שלמים באוניבסיטאות ברחבי העולם כולו, ול"מציאה" זו מנסות כיתות שונות לתת מילוי וחיקוי ליהדות. כיתות אלה לא רק שאינן מועילות, אלא אף מביאות לנזק מעצם היותן חיקוי המנותק מתכליתו. וידוע על רבים שהיו קשורים לכיתות אלו, ולאחר זמן איבדו כל אחיזה במציאות ועולמם ניטל מהם עוד בחייהם. רק הצלה של הרגע האחרון וניקוי ראש ארוך ומייגע דרך היהדות, מקור הטהרה והתכלית, הצליחו לחזור אל עצמם ואל תכליתם האמיתית.

 

המכנה המשותף של שיטות אלו הוא ביטול הישות והשכל, כדי להחדיר את האמונות והסברות השיקריות שלהן, ואת הדבר החשוב ביותר שהוא הזמן – הם לוקחים. ידוע בקבלה היהודית, שלפעמים לוקח חמש מאות שנה עד שניתן אישור לנשמה, שהיתה ערטילאית (עירומה) ונדה באויר, לקבל תיקון בתוך גוף. ופה בעולם הזה, המכונה בלשון הסוד והקבלה "עולם העשיה", עולם השפל שהרע גובר בו, פה המלחמה והבחירה החופשית להגיע ולחתור לאמת, לסלול את הנתיב בתוך האמת, ודווקא פה בעולם ירוד זה, להמליך את מי שאמר והיה העולם.

 

אולם טבעו של אדם להימשך אחר הבלי העולם הזה, והוא יהיה מוכן לנסות הכל, לתת את דעתו בכל מקום, אבל רק לא לפנימיותו האמיתית.

 

אנשים שניסו את רוב סוגי אורחות החיים, מהסגנון הבוהמי וההיפי של שנות ה-60 ועד ימינו אלה, כשהאתגר והצימאון מובילים אותם לספרות ההודית ובהמשך להרי טיבט ולכפרי הודו הנידחים, ביקורים ב"אשרמים", שיחות עם מנהיגים "שלמים" – דברים שרק החשיכו את חייהם והעבירו אותם על דתם (וגם על דעתם).

 

אחרים מחפשית משמעות בטיפוס הרים, ושם – בפסגה – להגשים את הסיפוק על ידי שבירת שיא חדש, או אלה ששהו ב"אשרמים" ובמקומות פולחן, שבהם ניסו לצוד את נשמתם תוך כדי שימוש בסמים, ניגוני סיטאר ומנדולינות, הדלקת קטורת במקומות שונים עם ריחות משכרים (אך משקרים) והשמעת צלצולי פעמונים ללא הרף…ואלה נקראות הכיתות שמטיפות ל"אוניברסליות"!

 

כל אלה מצאו את עצמם בסופו של דבר, חבולים בסיפוקים כושלים ומזיקים שאינם מובילים לשום מקום, אלא רק להרס עצמי.

 

היו כאלה שעוד הרחיקו לכת תוך כדי חיפוש אחר משמעות ותוכן לחייהם והגיעו עד לשבטים אינדיאנים נידחים, בנסיון לחקות אורח חיים זה, כי אולי שם נמצאת התכלית. ואלה שהגדילו לעשות בחיפושיהם והוסיפו עוד גיוונים במסע למציאת ה"אני" (אילו רק ידעו שה"אני" האמיתי והפנימי הוא הנשמה, ואין צורך להרחיק לכת), לכן נסעו עד לסין ויפן כדי לשהות במחיצת אלופי הקראטה והקונג-פו, ושם נודע להם שהם משתמשים בטכניקות המבוססות על הקבלה היהודית, ומה להם ליהודים לרעות בשדות זרים?!

 

ואם הנפש עדיין לא שבעה וגם חיפשה שמחה במסיבות האסיד והטראנס בכל מקום על הגלובוס – כשהמקום העיקרי והמוביל של מסיבות אלו הם חופי גואה והסביבה – גם שם נבוכה והסתבכה. לכן כדי להרגיע את הנפש מכל הטעימות הללו, מחפשים אותם מאוכזבים קורסים ל"מודעות עצמית" שסוחטים את הכיס והנשמה גם יחד, כשבסופו של דבר מודיעים להם ש"רק בקורס הבא" מובטחת ההגשמה של היעדים, ולהבטחות אלו צריך להכין את חשבון הבנק "כדי לראות תוצאות". ברשימת הקורסים שבעזרתם "רואים תוצאות" ניתן למצוא את הקורסים הפילוסופיים – ניטשה, אריסטו וחבריהם, אלו הנבוכים הגדולים בהיסטוריה. ולכל הנבוכים מדרכיהם הראה הרמב"ם שאין שום בסיס לאמונתם, כי הם רק מסבכים את הנפש וקולעים אותה יותר עמוק בסבכיה, מאותה סיבה שהם בעצמם רחוקים מהאמת והתכלית. לצורך כך כתב הרמב"ם את סיפרו "מורה נבוכים", המפריך אחת לאחת את כל סוגי חשיבת הפילוסופים. (חשוב לדעת! – רבי נחמן ביקש מאוד ממקורביו (והבאים אחריהם) שלא לקרוא בספר זה, כדי שלא תהיה מציאות שברגע שיתחילו לקרוא ולנסות להבין את השקפותיהם וחשיבתם של פילוסופים אלה, נפשם תתחיל להיות נבוכה כמותם).

 

ויש את אלה השוקעים ומחפשים נחמה במוסיקה של זמרים שבעצמם עברו מסכת חיפוש גדולה, כדי למצוא את עצמם, כאשר שירתם מובילה לנקודות חשוכות ואפלות אלו.

 

בקיצור, נחושים בדעתנו תמיד לחפש ללא הפסקה… רק שזה לא במקום הנכון.

 

רבי נחמן, כשמו כן הוא, בא להנחות ולנחם אותנו בדור שנאמר עליו: שירד פלאים, אך יש לו תקווה. ואומר הוא לכל אחד מאיתנו: רוצה להתחיל התחלה חדשה מרעננת ואמיתית? רוצה להגיע למקום שבו תוכל להשיב את נפשך, לקחת את כל הכישרונות שלך לממש ולנתב אותם? למצוא אושר ושמחה מבלי שינקו אותך מכל נכסיך, מבלי שיוציאו את דעתך ונפשך ותצטרך להמיר דתך, מבלי להסתכן ולהשתעבד?

 

בהחלט!

 

אז דע, ישנם מרשמים אמיתיים לאושר, יש רפואות שלמות ואמיתיות, יש דרכים להתיר את הקשרים שנקשרנו בהם המאפשרות לגלוש נכון על ועִם גלי-החיים. יש דרכים לדעת איך להתנהג בשעת ירידות ואיך לנסוק גבוה יותר בשעת עליות, יחד עם הרגש, הטבע והמוסיקה. יש מקום ואפשרות לשאוב חיות גדולה מהבריאה ולהחזיר הרבה יותר, וכמו שאמרו צדיקים: לו הרשע הגדול ביותר היה טועם ולו פעם אחת את מה שהצדיקים מרגישים, היה משליך הכל אחריו!

 

שים לב היכן אתה מחפש!

 

ממשיך רבי נחמן: ואם היצר עדיין משיא אותך בטענות שלא ניסית מספיק, יש לי כמה דברים לומר לך כדי לחזק אותך: היצר הרע – למה הוא דומה? לאחד המתעתע באנשים וטוען שהוא אוחז בידו דבר מה, ורץ ושואל את כולם: רוצים לראות מה יש לי ביד? ואתה, כמו כולם, רודף אחריו כדי לראות מה הוא מחביא בידיו, עד שבסופו של דבר מתגלה התרמית, שאין לו שום דבר ביד, ובינתיים סיכנת את נפשך וגופך, ואחרי מה? אשליות ותעתועים!

 

דוד המלך אומר בתהילים: "תעיתי כשֵׂה אובד, בקש עבדך". רבי נחמן מסביר לנו, שכל עוד שְׁהשֵׂה האובד זוכר את קול הרועה, הוא יכול לשוב לעדר. כך הוא עם ישראל, כל עוד ישנן מצוות ומעשים טובים, יכול הוא לשוב אל בוראו. ובעצם החיבור בין שני הקצוות של שיכחה והתחלה חדשה, הוא כמו שני חיבורים של קצוות העיגול, וכל שנשאר לבקש הוא רק – "בקש עבדך". הצדיק הוא הרועה הנאמן, האחראי על הצאן, ושולח להם צליל מכוון, כל אחד כפי ענייניו, לעורר את נשמתו.

 

ומסכם רבי נחמן: "אנחנו מחפשים שמחה ותכלית בכל המקומות, חוץ מהמקום שצריך לחפש בו באמת – בתוכנו, ביהדותנו ובתורתנו".

 

לדבריו אלה צירף את משלו המפורסם, על יהודי כפרי בשם ישראל שגר באוקראינה, שחלם פעם אחת שמישהו אמר לו: סע לפראג, מתחת לגשר יש אוצר עבורך. למחרת נסע ישראל אל הגשר של פראג כדי למצוא את האוצר. כשהגיע לשם, החיילים ליד הגשר לא איפשרו לו להתקרב ואף חשדו בו, שמא בא לחבל בגשר. אך ישראל לא מתייאש, כשמתחיל להחשיך הוא חוזר לשם ומנסה למצוא את אוצרו. לפתע תופס אותו אחד החיילים וצועק עליו: מה אתה עושה כאן? ישראל המפוחד השיב: אדם בא בחלומי ואמר לי שיש כאן אוצר עבורי. צחק החייל ואמר לו: וכי מאמין אתה בשטות זאת? הרי אף אני חלמתי, שבביתו של יהודי בשם ישראל הגר באוקראינה (ואמר את שם כפרו) יש אוצר מתחת לתנור במטבחו, זה אומר שעלי ללכת לביתו של אותו ישראל ולחפש את האוצר במטבחו?! ישראל, שהבין עתה את פשר החלום, חזר לביתו ואכן מצא את האוצר מתחת לתנור במטבחו.

 

החיפוש אחר התענוגים והשמחה, הוא דבר טבעי ביותר. הקב"ה טבע בנשמות ישראל את החיפוש אחר האור האלוקי, ואמרו חז"ל: חייב כל אדם לשאול את עצמו למה הוא בא לעולם, מהי תכליתו, ולבקש את האמת.

 

הצימאון שיש לנשמה הוא בהחלט חיובי! רק שצריך לנתב אותו למקומות הנכונים. לשתות מבאר-מים חיים ומתוקים, ולרעות בשדה שאליו לוקח אותנו הרועה האמיתי.