הסירנה

 

 

לפני שבועיים, כתבתי במדור "חדשות האמונה" ב-לייזר בימס, כי מדינת ישראל בסכנה חמורה: "מדינת ישראל שרויה כעת תחת האיום הקיומי הרציני ביותר מאז היותה מדינה עצמאית. ברגע זה, כל עיר, ישוב, וכפר בין גבול לבנון ובין דימונה נמצא במצב של לחיצת כפתור מאבדון. האיום המשולש של טילים בליסטים מסוריה, אירן וחיזבאללה מונח כחרב חדה על צווארו של העם היושב בציון…"

 

רבים מן הקוראים מחוץ לארץ התקוממו. אישה אחת מלונדון כתבה, "התבייש לך, רב לייזר! איך אתה רוצה להשפיע על אנשים אם אתה מפחיד אותם כל כך?" יהודי מן העיר קליבלנד בארה"ב הגיב, "אף אחד לא יקשיב לך אם אתה צועק עליהם".

 

בזמנים נורמאליים, הייתי מסכים בלב שלם עם שתי הדעות הנ"ל. אף אחד לא נעשה בעל תשובה בגלל שמישהו זרק עליו אבן. אבל, כפי שלמדנו כאן בארץ על בשרינו בעת מלחמה – תחת אש זה אחרת. אין זמן להגיד: "אנא ממך, ידידי האהוב, נא לטעון פגז נוסף בקנה". פשוט צועקים: "צוות 3, אש!".

 

אכן, הימים האלה אינם ימים כתיקונם.

 

ברגע זה, המתח באוויר כאן בארץ הינו כל כך מוחשי ומתוח, שאפשר לחתוך אותו בסכין. כל סוללות הטילים הסורים בכוננות עליונה ויש תזוזה אדירה של כוחות חי"ר, שריון, ותותחנים לעבר גבול ישראל.

 

בסיוע אירן, ארגון החיזבאללה זומם מתקפת תגמול כנקמה למחיקתו של הטרוריסט האכזר עימאד מורנייה. בינתיים, טילים נופלים על אשקלון ויותר ויותר חלקים של דרום הארץ חשופים לירי המחבלים מעזה.

 

נשמע מוגזם? הלוואי והיה…

 

בעצם הימים האלה, במקום להתרכז ב"חד גדיא" וב"מה נשתנה", ילדי ישראל משתתפים בתרגילי חירום התופסים זמן מרובה. מלמדים אותם כיצד להתמודד עם התקפות כימיות וביולוגיות. בנוסף, חידשו את אספקת מסכות האב"כ בכל הארץ. אין פיקוד העורף מספיק לעשות?

 

כל צופה אובייקטיבי יאשר מספר עובדות בשטח:

 

אחת – אין הבדל מהותי בין אותו צה"ל שספג מהלומה במלחמת לבנון לפני שנתיים וחצי, ובין צה"ל של היום.

 

שנייה – למדינת ישראל אין תשובה לירי טילי הקסאם הפרימיטיביים תוצרת בית מעזה, כל שכן חסר לה מענה צבאי לכמות המאסיבית והאיכות של הטילים מאירן, סוריה וחיזבאללה.

 

האם אין זו מספיק סיבה לצאת לרחוב ולצעוק השמימה?

 

שאלת את עצמך פעם מדוע ניידת משטרה או אמבולנס אינם משמיעים מוסיקה קלאסית בשעת חירום? מדוע הם מבהילים את האנשים כל כך עם הסירנות קורעות האוזניים שלהם? למה הם לא מתחשבים בעוברי אורח תמימים וחפים מפשע, וכמעט גורמים להם דום לב בכל פעם שהם עוברים ברחוב? לא היה יותר נעים אם היו משמיעים את "אגם הברבורים" של צ’ייקובסקי במקום?

 

הבא נתאר לעצמנו שצוות חובשי החירום של ניידת טיפול נמרץ מנסה כעת להחיות אדם שלקה בהתקף לב חמור, תוך כדי דהירה לבית חולים. השעה חמש אחר-הצהריים בכביש פקוק ביום חמסין ארצישראלי. האם הנהגים העצבניים והעייפים יזוזו הצידה אם הם ישמעו איזו סרנדה של בטהובן ברקע? בוודאי שלא! ומה יהיה עם החולה בינתיים? כבר לא יצטרך את בית החולים…

 

בצעירותי, בין היתר, הייתי מציל. למדנו שאנשים שטובעים מאבדים את העשתונות במים, עד כדי כך שהם עלולים להטביע את המציל. לכן, על המציל לפעמים לכופף יד או לסתור בפניו של הטובע, כדי לחלץ אותו מן המים. כאשר הטובע משתולל בכוחות עצומים במאבק הישרדות בים הסוער וזורק אגרופים מתוך פאניקה לכל עבר, המציל איננו מתקרב ואומר, "סליחה, אדוני! הנני מועסק כמציל מוסמך על ידי עיריית אשדוד. כמדומני שחייך בסכנה. בהתחשב במצב הגלים והסחף הנוכחיים, הינך עומד לטבוע. אנא הואיל בטובך להושיט לי יד על מנת שאוכל לחלץ אותך בעזרת השם מן המים…"

 

כמובן שלא היה נשאר את מי להציל אחרי נאום מנומס שכזה.

 

מצילים צועקים. אמבולנסים זועקים. סירנות קורעות את האוזניים. זהו בדיוק התפקיד שלהם. עליהם להתריע ולהציל חיים.

 

רבינו נחמן מברסלב היה סירנה. הוא השתדל להציל לא רק את דורו אלא גם אותנו.

 

לפני יותר ממאתיים שנה, דיווח רבי נתן זצ"ל (שיחות הר"ן, ל"ה) שרבינו "אמר שהולך אפיקורסות גדול על העולם. וכן סיפר כמה פעמים שהולך ונמשך אפיקורסות גדול בעוונותינו הרבים בעולם. אשרי מי שיחזיק עצמו באמונה באלו העתים. ואמר, אף על פי שאינו מועיל כלל מה שהוא מספר זאת, שיהיה אפיקורסות בעולם ושצריכין להתחזק עצמו באמונה, כי אף על פי שהוא אומר זאת, אף על פי כן מתגברת האפיקורסות והבלבולים, כי הלא גם דניאל וכיוצא הודיעו מקדם, שקודם שיבוא משיח, יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, "והרשיעו רשעים והמשכילים יבינו" וגו’ (דניאל י"ב, י). ואם כן מאחר שהודיע מקודם שזה יהיה הניסיון קודם ביאת משיח שיתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים באמונה, ומי שיזכה לעמוד בניסיון וישאר קיים באמונתו – אשרי לו ויזכה לכל טוב המעותד לבוא לנו במהרה בימינו, אשר ניבאו עליהם כל נביאינו וחכמינו מקדם, ואם כן היה ראוי שכל אחד ישכיל ויחוס על עצמו להישאר קיים וחזק באמונתו, ולא יהיה לו עוד שום ניסיון וצרוף כלל מאחר שכבר הודיעו זאת מקודם… ובאמת אף על פי כן, אף על פי שהודיעו זאת מקודם, אף על פי כן יהיה ניסיון גדול… אך אף על פי כן אני מודיע זאת מקודם בשביל אותן מעט הכשרים שיחזקו עצמן באמונתן".

 

ליטוף? לחישה? בהחלט לא.

 

אותה אפיקורסות אודותיה זועק רבינו היא לא רק התכחשות בבורא עולם, חס ושלום. אפיקורסות היא אמונה בכסף, בכוח הזרוע, או בכל דבר אחר זולת השם יתברך.

 

האם אנו אטומים עד כדי כך שנסתפק בהכרזתו של שר הביטחון – שאנו המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון? לכו תגידו את זה לאנשי שדרות השרויים במקלטים…

 

האינתיפאדה הראשונה התחילה עם זריקות אבנים. האבנים הפכו לסכינים, אך לא התעוררנו. שוב הייתה הסלמה והסכינים הפכו לאקדחים. במרוצת הזמן, האקדחים הפכו לפצצות באוטובוסים והתקפות של מתאבדים. שוב לא התעוררנו. ה"שאהידים" הפכו לטילי קסאם, הקסאמים לקטיושות, ובשדרוג האימה האחרון, הקטיושות כעת הפכו להיות טילי זלזל ושיהאב ארוכי טווח.

 

האם אנחנו מחכים לפצצה גרעינית איראנית כדי שנתעורר?

 

הרב שלום ארוש שליט"א אמר לי, שכולנו צריכים להיות סירנות. עלינו לזעוק לשמים בכל רגע פנוי ולכל הפחות להקדיש ששים דקות להתבודדות כל יום. רק הפצה מאסיבית של דיסקים וספרי אמונה מסוגלת לעורר את מידת רחמי השמים שאנו כה זקוקים לה, על מנת להסיר את האיום הנורא מעל צווארינו. צריך להפיץ את המסר של תשובה ואמונה בכל מקום ומיד. כבר אין זמן.

  

* * *

  

הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס", ב- www.lazerbrody.net