הרסת לי את החיים
החיים בארץ השמש העולה התגלו כשיא החומרנות. הכל מסתכם שם בלקום בבוקר, ללכת לעבודה ובערב לבזבז את הכסף על הוללות. הכל חומר, כאילו הראו לה משמים: רצית חומר? בבקשה!...
החיים בארץ השמש העולה התגלו
כשיא החומרנות. הכל מסתכם שם בלקום
בבוקר, ללכת לעבודה ובערב לבזבז את
הכסף על הוללות. הכל חומר, כאילו הראו
לה משמים: רצית חומר? בבקשה!…
בנעוריה הייתה גילה פעילה בנוער מר"ץ. שולמית אלוני הייתה עבורה שליחת הא-ל עלי אדמות. כאשר נערכו הפגנות נגד חרדים, גילה התייצבה בראש והכריזה: "החרדים משתלטים לנו על המדינה!", "החרדים הם סרטן בחברה הישראלית!", "הם מוצצים לנו את הדם!"
הוריה התגרשו והיא גדלה בתל אביב עם אמהּ ועם הורי אמהּ – ניצולי שואה. היחס לאמונה היה מנוכר. הסבא אמנם קידש לפעמים בשבת ואיכשהו התייחס לחגים, אבל כאשר נפטר, נעלם גם המעט הזה. הבית התנהל על טהרת החילוניות. לא שמרו כשרות, אכלו חמץ בפסח, ואפילו לא התייחסו ליום הכיפורים. כך למשל, לאחר שירותה הצבאי, עבדה גילה ביום כיפורים כרכזת בתחנת מוניות בניו יורק. המנהל הגוי שאל אותה בפליאה: "איך יהודי יכול לעבוד ביום הכי מקודש ליהודים?!" גילה ענתה בנחרצות: "מה זאת אומרת?! אני נראית לך איזו אישה קדמונית שלא יוצאת מהמערות?…"
היהדות הצטיירה בעיניה כדבר פרימיטיבי ותלוש מהמציאות המודרנית, שרק מעולל צרות למדינה. כל חרדי שעבר ברחוב הרגיז אותה הרבה יותר, מאשר הפועלים הערבים שעבדו אצלה ופרסו על הארץ מחצלת כדי להתפלל את תפילתם. מכל המפלגות תיעבה במיוחד את ש"ס, שבנוסף לחרדיוּתה הוסיפה חטא על פשע בעצם היותה ספרדית.
כשהשתחררה מהצבא, החלה לעבוד במלצרות, ואחר-כך כבר ניהלה בארים. היא נישאה לחיימון, אחד המלצרים שעבדו אצלה. הוא היה טיפוס רוחני שקרא את כל הספרים המיסטיים והיה בטוח שביום מן הימים יהיה נזיר. לעומתו הייתה גילה התגלמות התכליתיות. התחום היחיד שבו חיפשה את עצמה היה הכסף. הדת שלה הייתה ממון, ואלוהיה – הדולר. בני הזוג החליטו לנסוע למזרח הרחוק. חיימון רצה לחפש את עצמו והיא רצתה לחפש ממון. הם נסעו לתאילנד כשותפים עסקיים לאיזו מסעדה. היא נוכחה מיד שאין כאן פרנסה רצינית, וסיפורי אגדות על הכסף המתגלגל ברחובות יפן הסמוכה.
בטוקיו ישנה רשת של בעלי בסטות ישראלים – "בסטיונרים". כבר בתאילנד התחברו לבסטיונר ישראלי שחי שנים רבות ביפן. הוא דיבר יפנית, הייתה לו אזרחות יפנית והיה נשוי ליפנית. הישראלים הללו שכחו מאין באו ולאן מועדות פניהם. הכל אצלם נמדד בכסף. כך התנהלו החיים ביפן, שהתגלתה כשיא החומרנות. אי אפשר לתאר זאת למי שלא חווה זאת בעצמו. כל התרבות שם מסתכמת בלקום בבוקר, ללכת לעבודה ובערב לבזבז את הכסף על הוללות. הכל חומר, חומר ושוב חומר. כאילו הראו לה משמים: רצית חומר? בבקשה!…
בעל הבסטה דאג למגוריהם. הוא שכר כוך נידח שנקרא "דירה" באלף דולר והשכירוֹ לארבעה זוגות בארבעת אלפים דולר. רק מהשכירות הרוויח הבסטיונר הון עתק. הפועלים הוכרחו לישון על מזרונים וחיו בתנאים מחפירים. את הקריירה שלהם בארץ השמש העולה החלו בהשפלה.
בבסטה מכרו שעונים מפירמות מזויפות שנקנו בתאילנד במחיר אפסי כשעונים יוקרתיים וכן תכשיטים. שעון שעלה בבנגקוק שני דולר נמכר כשעון מקורי ב-150 דולר. העבודה הייתה כרוכה ברמאות מתמדת. היה עליהם לרוץ אחרי היפנים בעת הילוכם ברחוב ולשכנעם שהשעון המוצע להם הוא מתוצרת "רולקס", או שהתכשיט נעשה בעבודת יד, והכל שקר.
גילה ובעלה הגיעו בתקופה, שבה היפנים החלו לעמוד על טיבם של הרוכלים ולא נטו להאמין להם, ופרט לכך הרחוב התמלא בבסטות. בקיצור, הם לא הצליחו להרוויח כסף. הבסטיונר הציע להם כהשלמת הכנסה למכור סמים מתחת לדוכן. לגילה לא הייתה בעיה מצפונית, אבל בעלה חשש. הם ניסו לעבוד אצל בסטיונר אחר, ומשנוכחו כי העבודה הזאת אינה כדאית, עזבו. לא היה להם היכן להתגורר וחששו שייזרקו לרחוב, אבל איכשהו הכירו אישה יפנית שהסכימה להשכיר להם מקום אצלה. גילה גילתה ביפן שהחומר אינו הכל בחיים. היא קיבלה סטירת לחי לכל השקפתה על החיים, והבינה על בשרה שהכסף אינו הכל, וכי אסור לאדם לעשות הכל בעבורו.
שניהם חזרו לארץ. גילה חזרה לנהל באר בתל אביב וחיימון המשיך בפעילות מוסיקלית. עדיין לא הצליחה לדמיין לעצמה מקום אחר להתגורר בו פרט לכרך. הם התגוררו ברחוב אחד-העם פינת שיינקין ליד ישיבה קטנה של חסידות בעלז. גילה נהגה להביט מחלונה בפליאה בנערים החרדים שמצליחים לשמור על צביונם במקום כזה. בערב פסח, כאשר שרפו הנערים את החמץ והעשן הזיק לכביסתה, צעקה עליהם.
לאחר מכן הקימו חבורה מיוחדת שעסקה במעגלי תיפוף. ידיד שלהם בשם ליאור, שהיה מחובר לעולמות רוחניים, פיתח ליווי מוסיקלי של תופים אפריקנים העשויים מעורות עיזים ושופרות תימניים ארוכים לאירועים, כמו חתונות, וכן למפגשים להשכנת שלום. חיימון בעלה נסע עם ליאור למקומות כמו חברון וירושלים כדי להשכין שלום באמצעות מעגלי התופים. הם נהגו לפרוס ברחוב מחצלות ועליהן פיזרו תופים במעגל, וכך התקרבו אליהם אנשים שעברו במקום, תופפו בתופים ושרו יחד. יהודים וערבים, או חילונים וחרדים ישבו במעגל ותופפו, ובאופן טבעי נטו לשיר שירים מהמקורות.
האידיאל שלהם – להביא שלום לעולם באמצעות התופים – נשמע לגילה נאיבי ומצחיק. כחסידת מר"ץ דגלה אמנם בהבאת שלום לעולם, אבל הייתה מאוד צינית בקשר ליישום האידיאל. הם החליטו להפוך את מעגלי התופים לעסק כלכלי, ואז עלה בדעתם להתגורר יחד בקומונה בבית גדול בכפר חרוצים שליד רעננה. החבורה כללה, פרט לגילה ובעלה, את ליאור ואת בני, שבשלב מאוחר יותר הביאו את בנות זוגם. לאחר שעברו, גילה החלה לטפל בצד הארגוני והכספי של העסק, יצרה קשר עם לקוחות ודאגה לגבייה.
ואז, חבר ילדות של גילה וליאור חזר בתשובה והפך לחב"דניק שלמד בישיבת רמת-אביב. ליאור נפגש עימו כמה פעמים והחליט לנסות לשמור שבת. לא היה מדובר בשמירת שבת כהלכתה, אלא לפי דמיונו. הוא החליט לשמור על שתיקה במשך השבת, הקים אוהל אינדיאני הנקרא "טיפּי" מאחורי הבית ובו התבודד וקרא תהלים. פרט לכך, קיבלו בעלה וליאור בדרכם להופעות, קלטות של הרב אמנון יצחק והביאו אותן אל הקומונה. היא בחלה בכל מה שמייצג הרב אמנון יצחק: חרדי, ספרדי, ובנוסף לכל גם מחזיר בתשובה. מה יכול להיות יותר גרוע?! אמנם היא חצי מרוקאית מצד אביה ובעלה תימני, אבל היא חונכה בבית אמה לסלוד מתרבות המזרח.
בשעה טובה ילדה גילה את הודיה, ליאור התחתן עם ליאת, וגם בני הכיר את אשתו לעתיד. וכולם התגוררו בקומונה.
יום אחד הודיע חיימון לגילה שהוא מתחיל לשמור שבת. כאשר היה מדובר בבודהיזם ובשאר תורות המזרח, לא הפריע לה הדבר. מצידה שיקרא לבודהה מהבוקר עד הערב, אבל לשמור שבת?! מה היא צריכה דוס בבית?! עד כאן!! בגלל שהייתה נאורה בעיני עצמה, הסכימה לתת לו חופש דת, אבל בתנאי שהדבר לא יפריע לביתם להתנהל בחופשיות, ושלא יעיז לדרוש ממנה שום דבר.
בשלב הזה התפרקה הקומונה. ליאור וליאת עברו למושב סמוך, בני ואסנת עברו למושב אחר. גילה, חיימון ובתם נותרו לבדם בבית הענקי. החבורה המשיכה לשמור על קשר בגלל מעגלי התיפוף. חיימון, שלא אוהב מלחמות בטבעו, ניסה לא להפריע לגילה בשמירת השבת שלו, אבל הדבר היה בלתי אפשרי. הוא חזר בליל שבת מבית הכנסת וקידש, מיד לאחר מכן הדליקה גילה סיגריה. הוא שר שירי שבת ובירך ברכת המזון, בעוד היא משמיעה מוסיקה. זה כנגד זה.
לאחר מכן הגיע שלב הכיפות. חיימון וליאור החלו להסתובב עם כיפות בשלל גוונים. גילה סבלה איכשהו גם את השיגעון הזה, אבל השיא היה כאשר בעלה החל ללמוד בישיבת "נתיבות עולם" בבני ברק. הדת החלה לחלחל לימי החול, וזה היה כבר יותר מדי עבורה. גילה נכנסה לבהלה וניהלה שיחות שוטפות עם ליאת, אשתו של ליאור ועם בני משפחתו שהתנגדו למהלך שלהם. גם אמה ואמה של ליאת נכנסו לעסק: "מה קורה להם לעזאזל?", "מה עושים אתם?", "איך מפסיקים את השיגעון הזה?"
הימים חלפו בשיחות להצלת המצב. יום שישי אחד נסעו גילה ובעלה למושב של ליאור וליאת כדי להשתתף בשבת במסיבת בר-בי-קיו אצל חברים לזכר בתם שנהרגה בתאונה. בשבת בבוקר הלכו ברגל לאירוע שהתקיים בגינת החברים. כאשר החלו לצלות בשר על המנגל, חיימון וליאור התרחקו מהמקום. גילה וליאת ניגשו אליהם: "איך אתם עוזבים אירוע חברתי באמצע?! אתם מעליבים את החברים שלנו!", לתדהמת הנשים התחננו בעליהן ואף בכו בדמעות: "אין לכן מושג מה חילול השבת עושה לנו!…"
המצב הלך והחריף. חיימון, שמודעותו לענייני המצוות גברה, אמר לה מדי פעם בעדינות משפטים כמו "אם תאכלי טריפות זה יזיק לך". כאשר הניקה בציבור, העיר לה שאין הדבר צנוע, והיא ענתה לו תשובות בנוסח "תחזור למערה!" המצב הלך והתדרדר, השיחות עם יועציה הלכו ותכפו, והכל התקדם לקראת קרע.
לילה אחד היו צריכים להסיע חבר שלהם לשדה התעופה ונשארו ערים כל הלילה. לא היה מה לעשות והשעמום גבר. גילה לא נהגה לצפות בטלוויזיה או בוידאו, אבל כדי להפיג את השעמום ולהתלוצץ, נטלה קלטת וידאו של הרב אמנון יצחק והניחה בטלוויזיה של בני. במהלך הצפייה נסע בעלה עם החבר לשדה התעופה והיא נותרה לבדה. היא סיימה לצפות בקלטת לאחר השעה חמש בבוקר ואז הרגישה שכל עולמה התמוטט, שנגמרו לה החיים. מחד הייתה אדם אמיתי ולכן השתייכה למר"ץ, ומאידך גילתה כעת אמת ברורה, שהייתה מאוד לא נוחה עבורה. הלב היהודי שלה התפרץ, והיא בכתה כפי שלא בכתה מעודה, הייתה ממש שטופת דמעות.
אז הבינה מדוע חשבה על הדתיים כל מה שחשבה. הבינה גם מנין נובעת תחושת הגזענות שלה. כל האסימונים נפלו בתוכה בזה אחר זה. הבינה לראשונה את מעמד הר סיני, שהיה עד כה עבורה רק אגדה דמיונית. דווקא ההסבר הפשוט והישיר של הרב אמנון יצחק, קנה אותה. הרגישה שאין לה כעת לאן לברוח. אמנם היא לא חיפשה איזו אמת עליונה, והסתפקה בחיי כיף עם הבעל והחברים, אבל האמת באה וטפחה על חייה.
לאחר שצפתה בקלטת, הבינה מדוע לא היה אצלה שום חיבור בין מדינת ישראל לבין היהדות. למקימי המדינה היה אינטרס להפריד בין דת למדינה. זה היה החינוך שקיבלה ולאורו הלכה. כאשר שמעה את האמירות הכמעט אנטישמיות שאמר הרצל ואפילו בן גוריון, נחרדה. הבינה שיש דברים שפשוט מסתירים מהאזרחים הפשוטים. יש איזו תחושה שמביאים לך הכל ואומרים לך "תבחר!", אבל זה בלוף גמור. אין שום בחירה אמיתית. בבית הספר למדה על המהפכה הצרפתית ועל לואי ה-15, אבל לא על רמב"ם או רש"י. כל מסלול החינוך הוביל לכיוון אחד בלבד.
מעט לאחר השעה חמש בבוקר, בעודה בוכה ואובדת עצות, כתבה לרב אמנון יצחק בקצרה מה שעובר עליה כעת ושלחה פקס למשרדו. הכותרת הייתה: ‘הרסת לי את החיים!’. היא ישבה מול חלונה, החשוך עדיין. לפתע הגיחו מבעד לחשכה שתי ציפורים קטנות וערכו מטס שמימי מרהיב לנגד עיניה, עד שעלה השחר.
למחרת התקשר אליה הרב אמנון יצחק. בקלטת הוא נראה ונשמע מאוד משעשע, ואילו בשיחה הוא נשמע רציני ותכליתי מאוד. הרב שאל לשמה ולקורות חייה באופן כללי והודה כי מאוד התרגש לקרוא את מכתבה. כבר למחרת בבוקר שלח אליה צוות הקלטה כדי לתעד את סיפורה. לא בכל יום הוא פוגש מר"צניקית נלהבת שהופכת את עורה בן לילה…
גילה היותה מלאת כעס על הכזבים שבהם הלעיטו את מוחה במשך השנים, ועל הבלוף שמכרו לה תמיד, כי מדינת ישראל היא ערך עליון בפני עצמו. רצתה ממש להבעיר את המדינה. הרי משקרים פה לאנשים במצח נחושה! כעסה על כל השנים שפספסה, והשתדלה להזדרז בקיום המצוות כדי להשלים את חסרונה.
אמה קיבלה זאת קשה ביותר. עד אתמול קוננה גילה באוזניה על שיגעונותיו של בעלה, וכעת היא מצטרפת אליו ועוד ניצבת בראש מחנה האויב… כאשר אמה שמעה את השם "אמנון יצחק" החלה לזעוק: "אתם השתגעתם! הוא שיגע אותך. ירדתם מהפסים לגמרי… לא רוצה לשמוע מכם שום דבר… אוי ואבוי, מה יהיה עם הנכדה שלי?…"
גילה החליטה להתקשר לכל חבריה ומכריה. מדובר בתל-אביבים קשים של מועדונים ובילויים, של אלכוהול וסמים, הטיפוסים הכאילו אמנותיים. הזמינה גם טיפוסים של כסף ונהנתנות חומרית. הכריחה את כולם לבוא לביתה לצפות בסרט. לא הסכימה להשאיל את הקלטת לאף אחד מפני שרצתה לוודא שאכן צופים בה.
ואחרי הכל אומרת גילה שיש במר"ץ המון תמימות. הם מאמינים במה שהם עושים. הבעיה היא רק שאינם מבינים מה קורה פה באמת. לדבריה, כאשר שולמית אלוני תחזור בתשובה היא תהיה הדוסית הגדולה ביותר…
* * *
ליצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il
(מתוך הספר אור חוזר 1)
י"ב סיון התשס"ט
6/04/2009
לתגובה 1 נכון זה קל לכתוב. אבל זה יהיה שטות להגיד שחרדי גילה שאין אלוקים, ולמה, אני מכיר דתיים שהתקלקלו, בעצם אני הייתי אחד מהם פעם. אף אחד לא התקלקל כי הוא גילה שאין אלוקים,אלא הרחוב משך אותו. ולכן, או שהוא שיכנע את עצמו שאין אלוקים או שבלי לחשוב הלך לעשות עבירות.
מצד שני, חילוני שחוזר בשתובה, פתאום מגלה שכל החיים שלו הם סתם בלוף. ריקנות מתמשכת ורדיפה אחרי חומר. שבסוף גם ככה מכסים את האדם בחול ונגמר.
תראה קצת הרצאות של הרב אמנון יצחק ותווכח לדעת שיש בורא
הבנת צדיק?
י"ב סיון התשס"ט
6/04/2009
נכון זה קל לכתוב. אבל זה יהיה שטות להגיד שחרדי גילה שאין אלוקים, ולמה, אני מכיר דתיים שהתקלקלו, בעצם אני הייתי אחד מהם פעם. אף אחד לא התקלקל כי הוא גילה שאין אלוקים,אלא הרחוב משך אותו. ולכן, או שהוא שיכנע את עצמו שאין אלוקים או שבלי לחשוב הלך לעשות עבירות.
מצד שני, חילוני שחוזר בשתובה, פתאום מגלה שכל החיים שלו הם סתם בלוף. ריקנות מתמשכת ורדיפה אחרי חומר. שבסוף גם ככה מכסים את האדם בחול ונגמר.
תראה קצת הרצאות של הרב אמנון יצחק ותווכח לדעת שיש בורא
הבנת צדיק?
י"ט אייר התשס"ט
5/13/2009
סיפור הזוי כמה קל לכתוב בפסקה אחת קטנה, שגילה “גילתה את האור” ו”מצאה את האמת”. באותה מידה אפשר לכתוב סיפור על חרדי שמבין “פתאום” שאין אלוהים, והדת היא המצאה חכמה מאד שנועדה על מנת לשלוט על החברה ולתת בסיס לאנשים שאין להם בסיס, שהתפילה לא מגיעה לשום מקום.. שאין חיים אחרי המוות.