מלחמה מסוג אחר

תושבי דרום הארץ לא צריכים
להוכיח שיורים לעברם טילים.
אבל קרבנות של אלימות והתעללות
לא פעם נתקלים בהרמת גבה
ספקנית כשהם "מדברים על זה".

ישראל סוף סוף מגינה על עצמה מפני האויבים, ומטפלת בצורה כמעט מגוחכת בהצלת חיי תושבי עזה, גם אם זה מסכן את חייהם של חיילי צה"ל, בעוד שהטרוריסטים מארגון החמאס ממשיכים ליירט בכוונה תחילה טילים לעבר אזרחי ישראל. ומה אנו מקבלים מהעולם בתמורה? ‘איך אתם מעיזים להגן על עצמכם?!’ ואז בשקט בשקט אומרים לנו – ‘לא ידעתם שאין לכם בכלל את הזכות להגן על עצמכם?’

זהו בעצם פרדוקס המלווה את עם ישראל לאורך כל שנות גלותו. כאשר אנו נשחטים ונרצחים, העולם מצפה מאיתנו שפשוט נקבל את זה ונמשיך לשבת בשקט. אחר כך, מאשימים אותנו בטבח – ‘איך הסכמתם שיובילו אתכם כצאן לטבח? למה לא נלחמתם?’ וכשאנו נלחמים, אז אומרים לנו – ‘איך אתם מעיזים?’ ההכחשה האנטישמית מובילה תמיד לעובדה שלא משנה מה נעשה – נגיב לא נגיב, נתגונן לא נתגונן – תמיד יאשימו אותנו ויאמרו לנו שאנחנו הם אלה שלא בסדר!

אם אנו פועלים בדרך של הגנה טהורה, העולם מיד מתקומם וסוטר לנו על הלחי. כמו שאנו רואם היום, וכפי שהיה במלחמת ששת הימים, כאשר פעלנו והגנו על עצמנו כדי למנוע פעילות עוינת עתידית נגדנו, והייתה לזה סיבה הגיונית ומוצדקת מצידנו, העולם פשוט השתגע. הם לא אוהבים הגנה, אבל פשע? עם ישראל לקח את העניינים לידיו כדי למנוע שפיכות דמים? זהו חטא שאינו מתקבל על הדעת, אי אפשר לעבור לסדר היום על דבר שכזה.

לצערנו, גם בתוכנו, עם ישראל, ישנם אנשים שאף הם מתמודדים עם מצבים בלתי אפשריים המבוססים על הכחשה. בצד האחר של הסקאלה ובדרך שונה מאוד, בהחלט – אולם ההכחשה הבסיסית והתוצאה הרגשית זהים לחלוטין. אני בטוחה שאתם שואלים את עצמכם – ‘על מה היא מדברת בכלל? איך יכול להיות שהקהילה היהודית תתנהג בהתאם לגישה התקשורתית העולמית כלפי ישראל?’

אני מדברת על מצבים של התעללות בתוך הקהילה היהודית. בין אם מדובר באלימות במשפחה, התעללות מינית, או כל סוג של התעללות שקיים, ובין אם הקרבנות הם נשים או גברים, ילדים או מבוגרים, לצערנו המצב הוא זהה. הקרבן, אחוז הטראומה, נתקל בחוסר פתיחות, אהבה או ידיים מחבקות, בחוסר תמיכה או אדם שיעזור וידריך – אלא, בהכחשה, האשמה ולא פעם לב קר. אני לא אומרת, חס וחלילה, שכל אדם נוהג כך – אותם אנשים שמחבקים ומאמצים לליבם את הקרבנות מאוד נחוצים ומבורכים. אבל זה הדבר שאיתו מתמודד הקרבן מצד הקהילה, ההרגשה הכללית מהאנשים איתם הוא נפגש.

וזה לא משנה מה הם עושים. קחו, לדוגמא, אישה שמנסה להתנתק מבעל אלים. אם היא נשארת אז אומרים לה – ‘אם זה באמת היה כזה רע, אז למה לא עשית זאת מזמן?’ ואם היא מנסה לעזוב, אז הם אומרים לה – ‘למה רק עכשיו את מדברת על זה? את בטח ממציאה את זה כדי לפגוע בו וכדי לעודד את הגירושים האזרחיים. הוא דווקא בן אדם נחמד, הוא באמת לא עשה כזה דבר (ואת זה צריך לקרוא כך – לא יכול להיות שזה קורה בקהילה שלי). אם היא בוחרת להגן על עצמה, אז היא, כפי שהם חושבים, ממציאה את כל המצב הזה ולכן דבק בה ה"כינוי" שקרנית. ואוי ואבוי, אם היא בוחרת להגן על עצמה כדי למנוע מצב כזה בעתיד, מסיבות הגיוניות ומניסיונה העשיר מהעבר, מנדים אותה. לידיעתכם, זאת האמת אף אם היא נוהגת על פי דעתם של רבנים מכובדים, בעלי ידע וניסיון בתחום והם בהחלט אנשים הגונים!

המתעללים לא שונים בהתנהגותם כלפי קרבנותיהם מאיך שהעולם נוהג כלפי היהודים – הזכות להגן הופכת למשהו שנוא ומתועב שמזמין פורענויות ופשעים וזעם רב, ולא משנה באיזו גישה ניגש להתמודד עם המצב. כך גם אותה אישה, באופן תמידי נתקלת באותה שאלה – ‘איך את מעיזה להתקומם ולא לאפשר לי לפגוע בך?’ ואז בשקט בשקט אומרים לה – ‘לא ידעת שאין לך בכלל את הזכות להגן על עצמך???’

ישראל עומדת כיום בפני שתי אופציות אשריות – או להיות "מאופקת" או להגן על עצמה. אם תבחר באיפוק, אז היא באמת תזיק לעצמה ותכניס עצמה לסיכון גדול מאוד בעתיד. אך באמת, למרות התביעות נגד "שימוש בכוח ללא פרופורציה", היא באמת מגינה על עצמה באופן מאופק מאוד. ולמרות זאת, תמיד יכפישו ויאשימו אותנו בכל בעיה שתתעורר בגלל שכל מה שרצינו הוא בסך הכל להגן על עצמנו. ומעט שקט.

תארו לכם את אותה אישה ממש. גם בפניה עומדות שתי אופציות בלבד – "איפוק", שיכול להיות סיכון ממשי לחייה – פיזי, רגשי וכו’, או להגן על עצמה. ובאותה מידה, לא משנה עד כמה היא תתאמץ ותשתדל להגן על עצמה בדרכים מאופקות, היא תוכפש ותואשם בגלל שבסך הכל רצתה להגן על עצמה. לא משנה, היא תמיד יוצאת המפסידה.

יש רק יוצא מן הכלל אחד בכל ההקבלה הזו. כולם יודעים שטילים נוחתים בשדרות, אשקלון, אשדוד, ועל ישובי הדרום בכלל. אפשר למזער זאת, אפשר להסביר את הדרך שהובילה לזה, ובהחלט יש הרבה דרכים להכחיש את הפגיעה שנגרמת כתוצאה מטילים אלה – אבל העובדות נשארות כפי שהן. להרבה קרבנות התעללות אין את ההוכחה הזאת. הם סובלים בשקט מלאי בושה, כשלרוב הם מנסים ‘לכסות’ את חבלות ההתעללות, בגוף ובנפש, בגלל פחד תמידי מה’עונש’ שיוטל עליהם – הן מהמתעלל והן מהקהילה, אך בעיקר ובצורה ישירה מהמתעלל. אחד הדברים העיקריים שהקרבנות מתמודדים איתם הוא, העובדה שבסופו של דבר הם יוצאים השקרנים בכל הסיפור. לא מדובר רק ב"שימוש בכוח ללא פרופורציות", או רק בצורך להגן על עצמם – אלא, הקרבנות מואשמים בהמצאת הסיפור לתועלתם.

אבל אל תדאגו, גם אלו שיש להם הוכחות ברורות מתמודדים עם אותה הכחשה שישראל נאלצת להתמודד איתה, למרות הטילים הקטלניים והמסוכנים שנוחתים בשטחה ופגעים באזרחיה. ובדיוק כמו העולם, הרבה אנשים לא רוצים להשאיר בידם את ההוכחות. הרבה יותר נחמד ונוח להאשים את הקרבן, בין אם זו ישראל או ובין אם זה קרבן התעללות על כל סוגיה. אבל זה לא נכון בכלל! עם כל מיני מצבים קשים ולא נעימים אפשר להתמודד אחרת. לא להתעלם. לא להאשים.

ולכן, כאשר הקרבן זקוק לתמיכת אנשי הקהילה יותר מכל, הם מוחים בידיהם כנגד המצב הלא נעים הזה אליו נקלעו. הקיום והמציאות של ניסיונותיהם מוטחים בפניהם של אלה שאינם מעוניינים לראות את האמת באמת. אני לא חייבת להשוות זאת לחוסר האכפתיות והאדישות שהעולם מגלה על התקפות הטילים, גם כיום וגם בעבר – אבל אני מקווה שזה ברור.

ובנוסף, לא פעם לא רק שהם נופלים בדיוק לידיו של המתעלל שמצליח (ותסלחו לי, אבל על פי סטטיסטיקה מדויקת וברורה – רוב המתעללים הם גברים, ואילו הקרבנות הן נשים) להשתמש בדמות הכפולה של ד"ר ג’ייק/ומיסטר הייד – ונראה כמו הצדיק שבקהילה, אך בצדדים האפלים שבו רק אנשים שאינם מסוגלים להגן על עצמם מסוגלים לראות. הוא משתמש במוניטין שצבר בקרב בני הקהילה כעוד נשק שבעזרתו הוא פוגע בקרבן, ומשגר מסרים, עם השמצות והכפשות, בטענה ש"א-נ-י?! אני לא מסוגל לעשות דברים כאלה! ברור שזהו שקר מתועב". לעיתים, המתעללים גם מציגים את רשימת הפשעים המתייחסת אליהם, מעוותים את המציאות ומנסים להפוך את הקערה על פיה, במאמצים רבים, למשהו שאינו מתקבל על הדעת ואינו נכון, כדי להצדיק את התנהגותם, כמובן, מזווית הראייה שלהם.

אם הקהילה אינה מושלמת בכל הנוגע להלכות וחוקי שמירת הלשון (לשון הרע), דיבור רע (הכולל את הקטגוריות העוסקות במידע אמיתי שהוא שלילי, מכפיש, והופך למידע כוזב ושלילי, ומילים פוגעות), "עובדות" אלה מקיפות בצורה תמידית את הקהילה. הקרבן נאלץ להתמודד עם התנהגות קרה וכואבת, הכפשות והשמצות, מצד אנשים בהם ראה יד תומכת ועוזרת, אנשים שהיו אמורים להעניק לו מחסה, וזה דבר שבהחלט מגדיל פי כמה וכמה את הטראומה בה הוא נמצא. הוא מוצא עצמו בעיצומו של שדה קרב, רק שהנשק בקרב הזה הן מילים חדות יותר מחרבות. אם הקרבן בוחר, שוב, באיפוק ואינו יורה בחזרה מיד, זה הופך למטר ‘מילים-טילים’ חד-צדדי, מצב שהוא בלתי אפשרי ובלתי נסבל על שום אדם נורמאלי. כמו הרבה יהודים בדרום ישראל, ואף לפני מספר שנים בודדות בצפון ישראל – הקרבנות הופכים לפליטים, לרוב בורחים מבתיהם ומהקהילות, ולא פעם נאלצים להישאר מסיבות שונות המונעות מהם את הבריחה.

טוב, עכשיו אני בטוחה שאתם חושבים שזה בכלל לא מציאותי, וגם אם כן, זה בטח לא בהקשר הזה. אני מצטערת לומר לכם שזה דבר שאכן קורה בכל מקום, ובכל קהילה. אני אומרת לכם את זה מתוך ניסיון! אפילו אנשים מהקהילה שלי, שיום אחד יקראו את המאמר הזה לא יאמינו שזה מה שקורה מתחת לאפם. פעם השתתפתי בערב שהוקדש לנושא האלימות במשפחה בקהילות היהודיות, ורציתי לעלות על הכיסא ולצרוח: "אותה אישה שאתם מדברים עליה באופן תיאורטי – היא אני! זו שיושבת כאן איתכם!!!" אני לא לבד, אפילו לא קרוב לזה.

זו מלחמה יומיומית, והיא מתנהלת בכל מקום בעולם. רק שבמלחמה הזאת, השמות שלנו לא נכנסים לרשימת האנשים שצריך להתפלל עליהם, והפנים שלנו לא מפורסמים בכל מיני אתרים. אף אחד לא תורם פיצה שתעודד אותנו, או שולח מכתב תמיכה. וכפי שהסברתי, לא פעם זה בדיוק ההיפך. אנו מתמודדים עם המתקפה הקשה והכואבת הזו ונאלצים להצטופף בבונקר וירטואלי, עם רשת תמיכה מעטה אך בהחלט ראויה להערכה.

אינני מנסה בשום דרך ובשום אופן למזער את כאבם של תושבי הדרום בישראל. הכאב שלהם, הטרור, הטראומה והפחד כל כך שונה, למרות שהוא מגיע ממקורות אחרים. עלינו להרגיש את הכאב של היהודים הנמצאים במקלטים, אליהם הגיעו תוך 15, 30, 60 שניות שעמדו לרשותם. אבל עלינו להרגיש גם את כאבם של היהודים הנמצאים בינינו, אלה שמתמודדים עם מלחמה מסוג אחר אמנם, אך עדיין, מדובר במלחמה! אנו חייבים להבין שההתכחשות מצד העולם והתקשורת נגדנו, היא אותה התכחשות איתה מתמודדים אנשים שגרים בבית ממול.

כל דבר קטן הוא בעל משמעות וערך רב – שיחת טלפון קצרה רק כדי לוודא שהכל בסדר, הזמנה לאחת מסעודות השבת, קצת עוגיות מתוקות שיכולות לעשות מתוק גם בלב, חיבוק, או מספר מילים מעודדות. אתם לא חייבים "להתערב" וזה לא עולה כסף, אלא רק כמה מחשבות בעניין. בדרך כלל, אנשים אלה זועקים לעזרה ולא פעם שואלים מתוך אי נעימות, אבל בהחלט לא מעוניינים להיחשף לציבור הרחב, אבל גם זורקים פה ושם רמזים עדינים, בתקווה שמישהו יבחין. אוזניים קשובות ועיניים פקוחות לאיתותים הללו, לכאב, יכולים לעשות את ההבדל. הם לא מעוניינים לכפות על אף אדם את עצמם, אבל הם זקוקים לעזרה ומעריכים ומודים על כל תמיכה קטנה מצד הסובבים אותם – אפילו ממישהו שסתם כך ידבר איתם, אפילו על שום דבר, אבל רק שלא יפנו להם את הגב, שלא יתעלמו מהם.

אם נלחם בהכחשה זו מבפנים ומבחוץ, נתאחד ונתמוך באלה שנפגעו, ולא משנה היכן הם נמצאים, אז יראה השם כיצד אנו רודפים אחר הצדק והחסד אותם אנו מבקשים לכל הכואבים והמיוסרים. ואולי, כי "מידה כנגד מידה" – השם ירדוף אחר הצדק של כולנו ויגאל אותנו, ולא יהיו עוד מלחמות, התעללות, כאב או סבל, במהרה בימינו אמן.