החופש האמיתי
טעות נפוצה בקרב אנשים רבים היא המחשבה שהחופש האמיתי של האדם תלוי בהחלטות ובדעות "שלו". כמובן שלא כך מגדירים מהו חופש אמיתי, או אדם חופשי באמת.
טעות נפוצה בקרב אנשים רבים
היא המחשבה שהחופש האמיתי של
האדם תלוי בהחלטות ובדעות "שלו".
כמובן שלא כך מגדירים מהו חופש
אמיתי, או אדם חופשי באמת.
בשדי יער – פרק 22
לא פעם, על האדם עוברים זמנים שאין לו בהם התעוררות בעבודת השם. זהו אחד הניסיונות הקשים ביותר לאדם, מכיוון שהנטייה הראשונה שלו היא להאשים ולרדוף את עצמו כשהוא רואה באיזה חושך רוחני הוא שקוע. התוצאה, המוכרת והכואבת, היא שהוא מאבד אט-אט את האמונה בעצמו וחושב שבאמת אין לו רצון להתקרב להשם. כך הוא הולך ומדרדר ח"ו, עד שיכול ליפול ולצאת ממש מגבול הקדושה.
אך האמת היא, שאף את ההתעוררות להשם צריכים לקבל ממנו. אדם שרואה שאין בו התעוררות חייב לדעת שבהכרח יש סיבה לכך. ואם יחפש ויפשפש היטב בעצמו, ימצא שיש עליו דין כלשהו שמונע ממנו את אור השם. פשוט, יש עליו מקטרגים שטוענים שאין לו זכות להתקרב אל השם.
אדם שאמונתו ב"אין עוד מלבדו" חלשה ולא מאמין שהכל ממנו יתברך, מרוכז בעצמו וחושב שמקור התעוררות הוא בו עצמו, לכן חושב שזה "הוא" שלא רוצה ו"הוא" לא יכול ומסיבה זו אינו מצליח להתעורר. אולם אם היה יודע רק דבר אחד – שעליו לפתוח את פיו ולדבר עם השם – לספר לבורא כל מה שעובר עליו, את חולשתו וירידתו, ולומר לו: ‘אנא! עזור לי, רחם עלי וקרב אותי…’
בעזרת תפילות אלה, כשאדם מבקש מהבורא שיקרבו, הוא ממתיק מעליו את כל הדינים, ואז אור השם שופע עליו בלי שום הפרעה, ויהיה לו שפע של התעוררות והתלהבות ואהבת השם להתקרב אל השם ותורתו.
מכאן ניתן להבין מדוע רבים מהחוזרים בתשובה קיבלו התעוררות, אך ברגע שנתקלו בקושי, חוו ייסורים וכדומה. זאת, משום שהייסורים כיפרו להם על עוונותיהם והביאו אותם לידי הכנעה, עד שמשמים התעוררו עליהם רחמים עצומים, וממילא מיד האיר להם אור השם בלי שום מסכים מפרידים, והם קיבלו חשק ורצון לחזור בתשובה. על כך נאמר: "אשכון ואת דכא" ודרשו חז"ל: עד דכדוכה של נפש. לאחר שהנפש נכנעת, מיד מתעוררים עליה רחמים ואור השם שוכן אצלה ותיכף ומיד אותו אדם מרגיש את המתיקות והטוב של השם, וזוכה לחזור בתשובה.
לכן, צריך כל אדם לעורר רחמים רבים – הן על עצמו כדי להמתיק מעליו את כל הדינים, והן על כלל ישראל כדי להמתיק את הדינים מעליהם. כל עיכוב הגאולה, כידוע, הוא בגלל שיש דינים קשים המסירים את אור השם מבני העולם, לכן הם הולכים וטועים בחושך. גם העניין שאנשים ממעטים לחשוב על המשיח והגאולה היא בגלל שיש דינים, כמו ששמעתי מצדיק אחד, בנם של קדושים, שבימי אבותיו הרבו לדבר על המשיח, והגאולה הייתה דבר שמצפים לה בכל עת. אולם היום, זה נראה רחוק מדעת הבריות. כל זה בגלל הדינים שגורמים לתכלית להתרחק מדעת הבריות.
אך העיקר הוא בעניין הפרט. אדם לא מצליח לחזור בתשובה מכיוון שיש עליו דינים. אין לו זכות לחזור בתשובה. מידת הדין עומדת ומקטרגת עליו שלא ישלחו לא הרהורי תשובה, שלא יאירו לו את אור השם. לכן הדבר העיקרי הוא לרצות תמיד ולהתפלל לבורא העולם שימתיק מעליו את הדינים. אדם ללא רצון הוא אדם שאין לו "ויזה" להתקרב אל הבורא, או לקבל בחינה מסוימת של עבודת השם.
מיהו האדם החופשי האמיתי?
כאן טועים הרבה אנשים. אדם שאינו שומר תורה ומצוות כלל בטוח שזו החלטה שלו, זו דעתו, לכן הוא מרגיש "חופשי". אבל הוא לא חופשי כלל מסיבה אחת ויחידה – אין לו זכות לזה, לכן גם לא מצליח לחזור בתשובה. משמים לא מניחים לו לראות את האור הגדול של התורה והמצוות. על זה צריך לבכות ממש ולהתחנן להשם שלא יגרע חלקו, שלא יורחק ממקור החיים. כך גם לגבי אדם דתי, חרדי או חסיד – שאין לו התעוררות לשוב אל השם (כגון להתפלל בכוונה וכו’) – ידע שזה רק בגלל שיש עליו דינים. אך אם יזכה להכניע את עצמו אז יומתקו הדינים ותהיה לו שוב התעוררות.
בנקודה זו אנו מגיעים לחשיבותה של ההתבודדות. בשעת ההתבודדות אדם ממתיק מעליו את כל הדינים ואז אור השם מאיר עליו. יש לו רצונות טובים והתעוררות לעבוד את השם בחום ובאהבה. בשעה זו יש לנצל את ההזדמנות בה אפשר לעורר רחמים על עצמו ועל הכלל, מכיוון שאם בשעה זו הוא עדיין טועה ותולה בעצמו את חוסר התעוררותו, מאשים ורודף את עצמו – אז אין זו התבודדות כלל. בזמן ההתבודדות אדם צריך לדבר עם השם ולבקש את רחמיו: ‘ריבונו של עולם, רחם עלי. אפילו שעולות לי מחשבות שאני אשם – רחם עלי. הרחמים שלך גדולים כל כך, עד שהם יכולים להושיע אותי למרות שאני אשם…’
לכל אורך ההתבודדות אדם צריך לזכור את רחמיו של השם. לכן בתחילת כל התבודדות יזכיר לעצמו שרחמים אלה הם אינסופיים ויזכור את הפסוק שנאמר בתורה: "ושמעתי, כי חנון אני"! ועם אמונה זו יהיה במשך כל זמן ההתבודדות ובמשך כל חייו.
לכן עלינו לתת את דעתנו היטב ללשונות שבהן רבינו תיאר את הדרך להתבודד – שהיא תמיד בדרך של רחמים ותחנונים, כמו שכתוב בכמה מקומות בספריו הקדושים ובתורה כה (ליקוטי מוהר"ן ח"ב): "צריך שיקבע לו האדם שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן לפניו יתברך, שיקרבו לעבודתו באמת. ותפילה ושיחה זו תהיה בלשון שמדבר בה…"
בכל מקום שרבי נחמן מזכיר את עניין ההתבודדות הוא משתמש בלשונות של רחמים ותחנונים, או כתינוק המתחטא לפניו אביו וכדומה. כמו כן מובא בהלכה, שתפילתו של אדם צריכה להיות בדרך של רחמים ותחנונים, כי העיקר הוא לעורר את רחמי השם עלינו כדי שיומתקו כל הדינים, ואז ממילא תבוא ההתעוררות וההתלהבות לעבודתו יתברך.
זו למעשה התשובה לכל מי שנופל בדעתו כאשר רואה עד כמה הוא רחוק מהשם יתברך, את גודל פגמיו ועוצם מחשבותיו המגונות בתכלית, וידע כי בודאי ישנה סיבה לכל זה וישנו דין שסגר לו את אור השם. ובמקום להאשים את עצמו שהוא רשע וכו’, עליו לחזק עצמו באמונה ברחמיו של השם שהם עצומים ויכולים להספיק גם לו – לסלוח לו על כל עוונותיו ואפילו אם הם גבהו עד השמים. כמו כן יחפש מהו הדבר שבעטיו נסגרו לו השערים וירבה בתפילות ותחנונים לעורר עליו רחמים, כדי שמשמים יאירו לו את הדרך חזרה.
והעיקר – לא להתייאש כלל לעולם! גם אם רואה שעוברים ימים ושנים שהוא מרבה בתחנונים ועדיין הכל סגור בפניו – יאמין בצדקת השם! כי בודאי צדיק וישר הוא. לכן על האדם להמשיך לעשות את שלו כי בסופו של דבר יתעוררו רחמיו של השם עליו, והוא יפתח לו פתח ויאיר לו את פניו.
(מתוך בשדי יער מאת המחבר)
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור