מצחיק, אבל אין כסף

המחשבה על כמה כסף בזבזתי
בעבר מוציאה אותי מדעתי. היום,
אמנם אין לנו כסף מיותר, אבל יש
לנו טונות של אושר ואנחנו מלאי
הכרת הטוב. זה לא משהו שקונים
בכסף!

אחד הדברים שבאמת מוציא אותי מדעתי (אפילו הורג אותי), עכשיו כשאני גרה בארץ ישראל וחושבת על זה, הוא כמה כסף בזבזתי על שטויות כשגרתי באנגליה. היינו בחובות עצומים כשגרנו שם, באנגליה. למרות שהיה לי עסק מרוויח משלי ובעלי עבד כעורך דין, הוצאנו הרבה יותר ממה שהכנסנו בכל חודש.

את חלק מהחובות שלנו אפשר לזקוף "לזכות" אותם דברים קטנים, כמו בית הקפה ממנו קניתי את כוס הקפה (כי רק הקפה שלהם עושה לי את זה) בדרך לעבודה, או לאכול בחוץ פעמיים או שלוש בשבוע (כי רוב הזמן הייתי מאוד עסוקה בעבודה ולא היה לי זמן לחשוב על זה). גם למשכנתא הגדולה שהייתה לנו היה חלק בחוב הזה, וגם למטפלות של הילדים. כן, הרבה מעבר לתקרה, מה שנקרא.

אבל תודה רבה להשם, נתנו הרבה כסף לצדקה, אז לא הכל התבזבז. גם לא נהגתי במכונית יוקרתית וגם לא בזבזתי המון כסף על החגים או אירועים שונים. פעם בשנה, נפשנו במשך 10 ימים בארץ ישראל – ותודה לא-ל, בעקבות החופשה הזו, הגענו לנקודה בה התגעגענו וכספנו ל’נפוש’ 365 יום כאן, בארץ ישראל. אז גם זה בהחלט לא בזבוז.

אבל על מה כן בזבזנו (בזבזתי) כסף, והרבה כסף? על בגדים יקרים ו’מעוצבים’ שאף פעם לא נלבשו, על כל מיני קרמים לפנים, שלא תמיד הגשימו את מה שהיה כתוב על גבי האריזה שלהם, והרבה כסף על הבית, כמו רהיטים וחפצי נוי, שבנקודה זו בחיי, נראה כי נשארו מאחור, נשברו או אבדו.

עם מבט כזה לאחור, אני בהחלט מצליחה לראות כמה כסף בזבזנו (בזבזתי).

לא היה לי כלי ראוי והולם לכל השפע שהשם נתן לי, ובמקום לקחת את הכסף למקום טוב, מהרבה היבטים, הוא רק גרם לנזק. למרות שקיבלתי את הכל כמובן מאליו לכן גם הערכתי מעט מאוד, אבל גם לבעלי ולי לא ברורה הגישה הזו, הרי שנינו גדלנו בבית דל אמצעים וברוב הפעמים היינו צריכים להסתדר עם מה שיש (והיה מעט!).

הילדים שלי, לעומת זאת, לא גדלו בבית כזה, וזה היה נראה על פני השטח. ראו את זה בדרך בה הם השאירו את הספרים והמשחקים היקרים כשהם מפוזרים על הרצפה – ואם משהו נשבר/נהרס, פשוט קניתי חדש. ראו את זה גם בכמות הבגדים המופרזת שקניתי להם (ושהם לא העריכו). ראו את זה גם בחוסר הסיפוק שלהם בכל דבר שעשינו. אם קנינו כף לגלידה, אז זה היה צריך לקנות שתיים. אם קנינו שני ספרים, זה היה צריך להיות שלושה. אם קנינו נעליים אדומות, אז הן היו צריכות להיות גם ירוקות. הבנתם את הרעיון.

ושם, באנגליה, זה אפילו לא עלה בדעתי שאני יכולה להיות אחרת. זה בדיוק כמו הילדים, חשבתי לעצמי. עכשיו, אני מבינה שזאת בדיוק התנהגותם של ילדים מפונקים, פינוק שהורס ממש.

היום, השם נתן לבעלי עבודה טובה (תודה רבה לך השם) ושילם את רוב החובות של ‘חוצלארץ’. אבל החובות הנותרים וכל הדברים המיותרים שרכשנו (רכשתי) במשך הזמן, עדיין מהווים התמודדות לא קלה ואנו מקווים להגיע ל’הפי-אנד’ של כל החובות האלה.

אני, כדוברת אנגלית, עוקבת אחרי סדרת המאמרים של הרב שלום ארוש מתוך ספרו "בגן האושר", ואילו בעלי קורא את הספר בשפה העברית, כדי לראות על מה עוד אפשר לעבוד, להתפלל, לשנות, ולו רק כדי להגיע לאיזון המושלם.

אנחנו באמת צריכים נס כדי לשלם את כל החובות הנותרים, וגם, לא לצבור חובות בדרך ולהישאר עם כסף לדברים הנצרכים ביותר. למזלנו, השם כבר שלח לנו כמה ‘ניסים כלכליים’, אז אני יודעת שהם אכן קורים כשצריך אותם, והם קורים בעיתוי הנכון.

למשל: השם עזר לנו לשלם חלק גדול מאוד מהחוב כאשר אילץ אותנו למכור את הבית שלנו בשכונה ‘הלא נכונה’, הוא גם ‘ארגן’ חבר שיקנה מבעלי את העסק (הכושל) שלו, סכום שהספיק לנקות את החוב מהעסק, והוא גם ‘סידר’ לי הסכם טוב שכיסה כמעט את כל החוב שהייתי צריכה לשלם בגלל העסק (הכושל) שלי, וגם עכשיו, הוא שולח לנו בונוסים לא צפויים לשלם דברים בדיוק בזמנים הקריטיים, מעין פיצוי לכל התשלומים הנותרים של החובות מאנגליה וכיסוי המינוס כאן, בישראל.

אז אני יודעת שכשיגיע הרגע, מבחינה כלכלית, הכל יסתדר על מקומו. אנחנו רק צריכים להמשיך להתפלל, ללמוד כיצד מבטאים תחביבים בצורה נכונה, ולבנות כלים ראויים כדי להחזיק את השפע שהשם נותן לנו.

ובינתיים, הבחנתי בכמה פלוסים עצומים שמתגלים בזמנים כלכליים לוחצים. אני, באופן אישי, מודה היום על כל מה שאני קונה, בין אם זה דגני בוקר לילדים, עוף או סתם חולצה – דברים שבקושי ייחסתי אליהם חשיבות כשגרנו באנגליה, גם אם הם עלו לי המון כסף. אני מבשלת, דבר שהפך את כל עניין המזון למשהו זול יותר ממסעדות וגם לבריא יותר. כמשפחה, הפסקנו לבזבז אוכל, כפשוטו. לא זורקים כל דבר, לעומת העבר – שם לא הענקנו חשיבות לעניין הזה. אני כבר לא צריכה לכבס במשך שבועות עד שיגמרו כל הרי הכביסה, בגלל טונות הבגדים שרכשנו (רכשתי), כי החיים פשוטים ונעימים יותר, ממלאים, מספקים והרבה יותר מסודרים.

והילדים שלי? ובכן, את השינוי שחל בילדים שלי אני מגדירה לא פחות מנס. הם כל כך מלאי הכרת הטוב על כל מה שיש להם. הם כל כך מקושרים. רשימת ה"אנחנו חייבים/צריכים" התכווצה פלאים, והם באמת שמחים אפילו עם המתנה הקטנה ביותר שהם מקבלים.

הם בקושי מתלוננים והם למדו כבר להבדיל בין הדברים שהם באמת צריכים, לבין אלה שהם באמת רוצים. איזו מתנה מדהימה השם העניק להם!

לכן, יש לי המון, אבל המון, סיבות להודות להשם שסחט אותנו מבחינה כלכלית. הבנתי, גם, שלא רק שאפשר לחיות בלי הרבה דברים שחשבתי כחובה בבית, אלא שאני שמחה יותר עם פחות… פחות כלים לשטוף, הרבה פחות מכשירים שתופסים מקום במטבח ובסלון, הרבה יותר מקום שהתפנה מבגדים שלא נלבשים, פחות גיהוץ וכן הלאה.

וזה לא הכל. יש לי יותר זמן איכות עם הילדים, במקום לבזבז אותו על קניות. יותר זמן איכות למשפחה סביב השולחן הגדול של פינת האוכל. הרבה יותר עונג מהדברים הקטנים והפשוטים שישנם בחיים.

וכמו שחכמינו ז"ל אומרים: "איזהו עשיר? השמח בחלקו!". אף לא חשבתי שאהיה שמחה עם ההתמודדות הכלכלית ש’נחתה’ עלינו. אבל, כשאני נזכרת באפשרות ובמחיר היקר של אותו ‘עושר’, אני מודה להשם מעומק ליבי שכאן, בישראל, אמנם אין לנו כסף מיותר או מותרות למיניהן, אבל יש לנו טונות של אושר, הכרת הטוב והערכה. זה לא משהו שקונים בכסף, ואת זה אי אפשר לאמוד בכלל.