בשדי יער עמוד 47-48

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 47-48

וְכָל שֶׁכֵּן, עַל פִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ הֵם זַ”ל, שֶׁיֵּשׁ בַּתּוֹרָה שְׁנֵי כֹּחוֹת: זָכָה נֶעֶשְׂתָה לוֹ סַם חַיִּים, לֹא זָכָה נֶעֶשְׂתָה לוֹ סַם מִיתָה. מִי שֶׁמַּאֲמִין בְּדִבְרֵי חֲזַ”ל הַלָּלוּ, עַל מָה הוּא סוֹמֵךְ שֶׁלֹּא לִהְיוֹת בִּכְלָל אוֹתָם שֶׁלֹּא זָכוּ וְנַעֲשֵׂית לָהֶם הַתּוֹרָה סַם מִיתָה? עַל מַזָּלוֹ הַטּוֹב? בְּוַדַּאי כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂכֶל בְּקָדְקֳדוֹ מֵבִין, שֶׁהוּא צָרִיךְ הַרְבֵּה תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים לִהְיוֹת בִּבְחִינַת “זָכָה”, וְשֶׁתִּהְיֶה לוֹ הַתּוֹרָה סַם חַיִּים.
לָכֵן, לִמּוּד הַתּוֹרָה הוּא אֶחָד מֵהַנּוֹשְׂאִים שֶׁכְּדַאי מְאֹד שֶׁהָאָדָם יִקְבַּע לְעַצְמוֹ לְהִתְפַּלֵּל עָלָיו כָּל יוֹם בְּמֶשֶׁךְ חֲצִי שָׁעָה, לְמֶשֶׁךְ תְּקוּפָה אֲרֻכָּה, וִיבַקֵּשׁ מֵה’ שֶׁיִּפְתַּח לוֹ אֶת הַלִּמּוּד וְשֶׁיִּזְכֶּה לְאַהֲבַת הַתּוֹרָה, וְשֶׁיִּזְכֶּה לְהוֹצִיא מַסְקָנוֹת נְכוֹנוֹת מֵהַלִּמּוּד וּלְקַיֵּם מַה שֶּׁלּוֹמֵד וְכוּ’ וְכוּ’. וְכָךְ יִתְפַּלֵּל בְּמֶשֶׁךְ תְּקוּפָה, וְיִתֵּן תּוֹדָה וְהוֹדָאָה כָּל יוֹם, עַל מַה שֶּׁזָּכָה לִלְמֹד, וַאֲפִלּוּ שֶׁלָּמַד רַק שׁוּרָה אַחַת, וְכֵן יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ עַל לִמּוּד הַתּוֹרָה שֶׁל הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וְכוּ’ וְכוּ’.

כְּלֵי הַשֶּׁפַע

דִּבַּרְתִּי עִם אִישׁ אֶחָד, וְסִפֵּר לִי שֶׁבַּהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁלּוֹ הוּא לֹא מְבַקֵּשׁ כְּלוּם, רַק מוֹדֶה קְצָת וְכַד’. אָמַרְתִּי לוֹ, שֶׁבָּזֶה שֶׁהוּא לֹא מְבַקֵּשׁ מֵה’ יִתְבָּרַךְ כְּלוּם, הוּא מוֹנֵעַ תַּעֲנוּג מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כִּי “יוֹתֵר מִשֶּׁהָעֵגֶל רוֹצֶה לִינֹק, הַפָּרָה רוֹצָה לְהֵינִיק”, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת כָּל הָעוֹלָם, בִּשְׁבִיל לְהַשְׁפִּיעַ רֹב טוּב לְיִשְׂרָאֵל. וְהַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָאָדָם רוֹצֶה שֶׁפַע, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לָתֵת לוֹ שֶׁפַע, כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן בְּתוֹרָה ק”ב:
“הָעִנְיָן הוּא, כִּי כָּל מַה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, לֹא בָּרָא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ (אָבוֹת פ”ו), כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ, וְעַל-יְדֵי זֶה נִכְפָּפִין הַקְּלִפּוֹת תַּחַת הַשְּׁכִינָה. וּבְאֵיזֶה עִנְיָן נִתְגַּלְּתָה מַלְכוּתוֹ? כְּשֶׁמַּשְׁפִּיעַ רֹב טוּב לְיִשְׂרָאֵל, אָז מוֹדִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד כִּי מַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה. (תְּהִלִּים קג) וּבַמֶּה יְכוֹלִים לְהוֹרִיד הַשֶּׁפַע? עַל-יְדֵי הַתְּפִלּוֹת, כִּי הַתֵּבוֹת הֵם כֵּלִים לְקַבֵּל הַשֶּׁפַע, וְעַל-כֵּן כָּל אֶחָד יִזָּהֵר בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכַל לְעוֹרֵר הַשֶּׁפַע בָּעוֹלָם, עַל-דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין לז) חַיָּב כָּל אָדָם לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם”.
מוּבָן מִשִּׂיחָה זוֹ, שֶׁכַּאֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּיעַ רֹב טוּב לְיִשְׂרָאֵל, אֲזַי מִתְגַּלָּה מַלְכוּתוֹ, שֶׁיּוֹדְעִים כֻּלָּם שֶׁמַּלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה, וְעַל יְדֵי זֶה נִכְפָּפִין הַקְּלִפּוֹת תַּחַת הַשְּׁכִינָה, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁאֵין רַע בָּעוֹלָם. כִּי כְּשֶׁאִישׁ יִשְׂרְאֵלִי מַצְלִיחַ, וְיֵשׁ לוֹ שֶׁפַע וּבְרָכָה, כָּל הַגּוֹיִים מוֹדִים שֶׁה’ מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה. כִּי זֶה בָּרוּר לַגּוֹיִים, שֶׁאֵין שׁוּם טֶבַע בַּהַצְלָחָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא כָּל הַצְלָחָתָם הִיא מֵה’ יִתְבָּרַךְ. כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים בְּחוּשׁ, שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא מֵהַקְּטַנּוֹת שֶׁבָּאֲרָצוֹת, וְכֻלָּם רַק מִתְעַסְּקִים עִם הַיְּהוּדִים וּמִסְתַּכְּלִים עֲלֵיהֶם. וְזֶה מִשּׁוּם שֶׁהַגּוֹיִים מַרְגִּישִׁים הֵיטֵב אֶת הַמְיֻחָדוֹת שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל.
וְאֵיךְ מוֹרִידִים אֶת הַשֶּׁפַע? עַל יְדֵי הַתְּפִלּוֹת. כִּי הַתֵּבוֹת שֶׁל הַתְּפִלָּה הֵן כֵּלִים לְקַבֵּל הַשֶּׁפַע. עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַתְּפִלָּה הִיא כְּמוֹ שַׂקִּים שֶׁבָּהֶם הָאָדָם יָכוֹל לְהָכִיל אֶת הַשֶּׁפַע שֶׁה’ נוֹתֵן לוֹ. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שַׂקִּים יָכוֹל לְמַלֵּא אוֹתָם בְּכָל טוּב שֶׁיֵּשׁ לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת לוֹ, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ שַׂקִּים אֵין לוֹ בַּמֶּה לְקַבֵּל אֶת הַשֶּׁפַע.
וְתֵבוֹת הַתְּפִלָּה בִּפְרָטִיּוּת, הֵן כְּמוֹ חֲתִיכוֹת שֶׁל שַׂק שֶׁתּוֹפְרִים אַחַת לְאַחַת, אוֹ כְּמוֹ חוּטִים שֶׁעַל יָדָם אוֹרְגִים אֶת הַשַּׂק. עוֹד תְּפִלָּה – עוֹד חֲתִיכַת שַׂק לְקַבֵּל בּוֹ אֶת הַשֶּׁפַע, עוֹד תְּפִלָּה – עוֹד חֲתִיכַת שַׂק, וּכְשֶׁיֵּשׁ כְּבָר שַׂק גָּדוֹל וְחָזָק, אָז מְקַבְּלִים אוֹצָרוֹת… וּכְכָל שֶׁהָאָדָם מִתְפַּלֵּל יוֹתֵר, יִהְיוּ לוֹ שַׂקִּים – כֵּלִים – גְּדוֹלִים יוֹתֵר וְהוּא יְקַבֵּל יוֹתֵר שֶׁפַע. כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְבּוֹנֵן עַל הַתְּפִלָּה כָּךְ, הוּא יוֹצֵא מֵהַגִּישָׁה הַשְּׁלִילִית שֶׁלּוֹ לַחַיִּים, שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁהַמְּנִיעוֹת וְהַצֹּרֶךְ לְהִתְפַּלֵּל הֵם עֹנֶשׁ. אֶלָּא אַדְּרַבָּה, הוּא נֶהֱנָה מְאֹד מִכָּל הָעִנְיָן, שֶׁהִנֵּה יֵשׁ לוֹ עֲבוֹדָה נָאָה וּנְקִיָּה, לִבְנוֹת כֵּלִים עַל יְדֵי תְּפִלָּתוֹ וּלְקַבֵּל אֶת כָּל הַשֶּׁפַע שֶׁלּוֹ יְשִׁירוֹת מֵאֱלֹקִים, שֶׁשֶּׁפַע כָּזֶה הוּא מְבֹרָךְ וּמְתֻקָּן. בְּכָל פַּעַם שֶׁהוּא צָרִיךְ מַשֶּׁהוּ, הוּא הוֹלֵךְ וּמִתְפַּלֵּל בְּסַבְלָנוּת, וּבוֹנֶה כֵּלִים וְ”תוֹפֵר שַׂקִּים”, עַד שֶׁמְּקַבֵּל מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ.