אני פה! זמינה, מקשיבה ומחוברת

יום אחד זה קרה. עשיתי שלום
עם עצמי, עם מהותי ועם מי שאני.
זהו. אני לא רוצה לברוח יותר. אני
פה. אני זמינה, מקשיבה ומחוברת.
אני מרגישה!

אמונה. אוי, אמונה. מדוע את כה חמקמקה?

לרגע את שם, לופתת אותי חזק, ממלאת אותי בביטחון, מחזקת את ישותי, כמו עוד איבר מאיברי גופי. וברגע הבא חמקת כמו לא היית, משאירה אותי כמו עירומה, תוהה.

בשביל מה?

הייתי רוצה לחזור לתודעה של ילדה. פשוטה, תמימה, נקייה ומאמינה. בלי ספקות והרהורים, פשוט להאמין. לדמיין את האבא הזה, עם הזקן הלבן הארוך והעיניים הטובות, יושב לו על כסא המלכות בשמים, ואוהב אותי ורוצה רק בטובתי. וגם אם הוא לפעמים כועס ומעניש, אני יודעת, בביטחון מוחלט, שהוא לא יעזוב אותי ולא יפסיק לאהוב אותי לעולם. ולפעמים אני באמת מצליחה להאמין כך, וזה עד כדי כך פשוט, וזה נעים ומחמם וטוב.

אבל אז נכנסים בי הקולות שאומרים לי: "תגידי, את טיפשה? זקן לבן? בשמים? על כסא? מישהו שומר עליך? אין שם כלום. כלום. הכל סתם. את לבד לבד. זה מה שיש וזהו. אין משמעות. אז תפסיקי להתאמץ ופשוט תיהני".

ואז, דמעות מציפות את עיניי, הגרון נחנק והלב מתכווץ, ומשהו בי פשוט מסרב לקבל. זה לא יכול להיות שאין משמעות. זה לא יכול להיות שאני לבד. אני לא רוצה.

אבא, הצילו……

והקולות ממשיכים.

"בסדר", הם מתרצים, "אולי יש שם איזה כוח עליון, אנרגיה. אבל לקרוא לזה "אלוקים"? ועוד "אלוקי היהודים"? לשייך את זה לדת. למצוות? לתורה? הכל קשקוש, מעשי ידי אדם, עבודה בעיניים. הכל נוצר כדי לשלוט עלייך, לביית אותך לתוך מין כת. זו הדרך הקלה שבה לא צריך לחשוב יותר מדי. פשוט תעשי ותשתקי. תהיי רעיה טובה, אמא טובה, חברה טובה. תהיי עסוקה בטונות של דברים כדי שלא תצטרכי לחשוב יותר מדי, לחקור, לסבול".

ואני עונה להם: אם זה באמת יותר קל, העול מצוות הזה, אז למה לא ללכת בדרך הקלה? אני מעדיפה שיהיה לי יותר קל בחיים. אני רוצה להיות רעיה/אמא/חברה יותר טובה. אני רוצה לסבול פחות.

והם חוזרים ומכים בי.

"אבל כל היום להיות סביב זה? להתפלל, ליטול ידיים, לברך, להתאפק לא לכעוס, לא לרכל, לא לגזול, לא להתעצבן על אמא שלך, לא לדבר לא יפה לבעלך. לטבול, לברור, להסתכל בתוויות של המוצרים בסופר באובססיה, לא לראות את התוכניות המציצניות בטלוויזיה, לכסות את עצמך גם כשבא לך לשים מינימום של בד על הגוף, להיות נאמנה, לחשוב טוב, להיות שמחה ו… תגידי, את לא חושבת שאת מגזימה? יש בכל זה צורך? בשביל מה? תזכרי, את לא עובדת בשביל אף אחד…"

ואני חושבת. נכון, זה קשה, זה אינטנסיבי, ובתכל’ס, אני לא רגילה להתנהלות הזאת. אבל, אני בוחרת בזה! אני רוצה! ואני כן עובדת אצל מישהו! אני עובדת אצל הקדוש ברוך הוא, ובכך אני עובדת בשבילי ולמעני.

אני עובדת כי אני רוצה להיות בן אדם משופר מכל הבחינות, ואני בוחרת בדרך התורה והמצוות למען מטרה זו. כי בסופו של דבר, או בתחילתו, אני יהודייה. כך נולדתי. אמנם לא כך חונכתי וגדלתי (לא שומרת תורה ומצוות), אבל ברוך השם שזכיתי לעשות שלום עם עצמי, עם מהותי ועם מי שאני. אני לא רוצה לברוח יותר. אני פה. אני זמינה, אני מקשיבה, אני יותר מחוברת, יותר מבינה. אני מרגישה.

והדיאלוג הזה הוא כמעט יומיומי, ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום. לפעמים הוא פנימי, ולפעמים חיצוני. ואני מלאת קנאה באלו שמאמינים באמונה שלמה, בלי ספיקות, בלי קולות. ומקווה, בעזרת השם, להתחזק כל הזמן באמונה. כי זה הבסיס להכל. זה השורש, זה מקור הכוח. רק להיות שם, להאמין. כי אז, הכל יבוא על מקומו בשלום.