הורים במשרה מלאה

להיות הורה במשרה חלקית זה
בלתי אפשרי. המשרה חייבת להיות
מלאה – ברוחנית ובגשמיות. ללא
אחד הצדדים קשה למלא את אחד
התפקידים החשובים שקיבלנו בחיינו.

שלוש פעמים ביום אנו אומרים קריאת-שמע וחוזרים על המילים "ושינתתם לבניך", "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" ועוד, כאשר במילים אלו אנו מזכירים לעצמנו מצווה עצומה – מצוות חינוך הילדים.

בדרך כלל מפרשים את המילים "ושינתתם לבניך" כמצווה ללמד את הילדים תורה במישור הבסיסי ביותר, ואז מסתפקים בשליחת הילד ללימודים וחושבים שבזה יצאנו ידי חובת "ושיננתם לבניך". אך לא כך הוא הדבר. "ושיננתם לבניך" נאמר על כל קריאת שמע – על ‘ואהבת’: כלומר לאהוב את השם, ‘בכל לבבך’: בכל הלב ובשני היצרים, ‘השמרו לכם פן יפתה לבבכם’: שלא יתפתה הלב בגאווה, ‘ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם’: לא לתור אחר הלב והעיניים – שזה עניין ההתרחקות מהתאוות וכן הלאה. את כל זה, שנכלל ב’"שינתתם לבניך", על ההורים ללמד את ילדיהם.

מצוות החינוך, אם כן, פועלת על כל המישורים ולא רק על צד הלימוד הבסיסי של התורה. מצוות חינוך הילדים היא ציווי מהתורה ממש שחל על ההורים, מצווה אותה הם מזכירים לעצמם בכל יום כמה פעמים ביום בזמן קבלת עול מלכות שמים – קריאת שמע, שהיא כידוע כמו מכתב מהמלך שמלמד את עבדיו מה רצונו מהם – לעוררם ולהזכיר להם את חשיבות המצווה היקרה הזאת.

היום לצערנו, נעשה מעין ‘פטנט’ לא כל כך מובן. הורים שולחים את ילדיהם ללמוד, וזהו זה. כאן, כך הם חושבים, מתחיל ונגמר צד ההורים בחינוך הילדים. אולי אם ההורים, שנחשבים ‘משקיענים’, יחזרו עם הילד בבית על החומר הנלמד בכיתה – זה במקרה הטוב של מילוי חובה זו… ההורה חי בהרגשה שהוא שכר את צוות המורים בכספו ועליהם נפלה חובת החינוך של ילדיו, והוא פטור מזה. טעות. זה לא התפקיד של המחנך אלא של ההורה בלבד. נכון, ברור שעל המחנך מוטלת החובה לעשות כל שביכולתו להעביר לילדים את דעת התורה והמסר שלה, אבל זה עדיין לא תחליף להורים! אלא רק עזרה טכנית, שמסיבות שונות ההורים לא מסוגלים לשבת עם הילדים וללמדם תורה בהיקף מלא.

וכאן חשוב מאוד להזכיר דבר שעל ההורים להפנימו ולהבינו היטב: מה שהילד שלכם מקבל מכם הוא לא יקבל משום אדם בעולם. המסרים הגלויים והסמויים שההורים מעבירים לילד, הן בהנהגתם האישית והן במה שמשפעים ביודעין ושלא ביודעין על הילד, זה בעיקר מה שחודר לעמקי נפשו ומשפיע על התפתחותו הנפשית והרוחנית.

כאשר מדברים על השקעה בחינוך הילדים, לרוב, הנטייה של ההורים היא ליפול ל’כוחי ועוצם ידי’ – להתחיל לחשוב על כל מיני תחבולות כיצד לחנך את הילדים, ללמוד כל מיני שכלים של חינוך וכדומה. אך כאן חשוב מאוד להדגיש שעיקר החינוך תלוי קודם כל בעבודה האישית של ההורים עצמם! על האדם להבין היטב שהוא בא לעולם הזה כדי להחזיר את עצמו בתשובה! וכל מה שהוא רואה בילדיו צריך לעורר אותו, לפני הכל, להתבוננות וחשבון נפש על מידותיו והנהגותיו שלו.

הילדים, כך למדנו, הם ה’מראה’ של ההורים בעזרתה יוכלו לראות היכן הם מונחים. לכן, על ההורה להשתמש בכל דבר שהוא נפגש בו בחינוך הילדים לתיקונו העצמי, כלומר לעבוד על אותה נקודה שבה הוא רואה בעיה עם הילד – זה הפיתרון האמיתי שהשם רוצה, הן בחינוך הילדים והן בכל שאר ההנהגות של החינוך, כגון כשמדברים איתם על נושא מידות הנפש – מידות טובות וכו’, כאשר צריך להוכיח וכו’, כל זה על רקע העבודה האישית של ההורה.

הורה שחסר את הנקודה הזו, והוא מסתכל על נושא החינוך כאילו אצלו הכל בסדר וכל מה שנותר לו לעשות הוא רק לתקן את ילדיו – ידע בבירור שזה מתכון בטוח לכישלון, חס ושלום. כי אם לא יראה את זה כשהילדים קטנים, יראה זאת כשהם יגדלו, כמו במקרים רבים בהם הגיעו אלי הורים שהמציאות טפחה על פניהם בחזקה, לצערנו הרב. לכן, כל הורה יכניס היטב לליבו שעיקר העבודה בחינוך הילדים הוא העבודה העצמית שלו.

והדברים עמוקים. זאת, משום שישנה השפעה עצומה מאוד בעבודתו של ההורה על צאצאיו. דבר זה אנו רואים בעניין עקידת יצחק אבינו, עליה לומדים מפרשת חיי שרה. בחלק זה של הפרשה יש דבר שהוא לכאורה תמוה: לאורך כל תיאור העקידה לא מוזכר אפילו פעם אחת שהשם דיבר עם יצחק. הרי הניסיון היה גם של יצחק – הוא זה שצריך להיעקד, ובכל זאת, השם מדבר רק עם אברהם אבינו שיסכים לעקוד את בנו, ולא עם יצחק שיסכים להיעקד על ידי אביו.

לא מדובר בתינוק ללא דעת שאי אפשר לשאול אותו אם הוא מוכן לזה או לא. מדובר כאן באדם מבוגר בר-דעת שיתכן מאוד שלא יסכים כלל להישחט. וגם אם יצחק אחז במצוות כיבוד אב ואם בהידור רב, עדיין, אין זה אומר שהוא צריך להסכים לעקידה. הוא יכול היה לומר לאביו, שעם כל הכבוד, מכיוון שהוא לא שמע באוזניו ממש את ציווי השם הוא לא מקבל את זה. הוא גם יכול היה לומר לאביו: ‘אבא יקר, אתה בעצמך לימדת אותי שזה לא רצון השם שבני אדם יקריבו את בניהם’… וגם בלי שום טענה, יצחק אבינו יכול היה לפחות להתחנן על נפשו שאביו יחוס עליו וכו’.

אבל המציאות היא אחרת. השם לא דיבר עם יצחק אבינו כלל. מדוע? משום שיצחק הלך בתמימות מחולטת וקיבל את דברי אביו ואף שמע בקולו גם בדבר הנורא הזה. מכאן אנו למדים שכל ניסיון העקידה היה אך ורק ניסיון שהופנה לאברהם אבינו – ניסיון ביראת השמים שלו. השם רצה לדעת האם הוא ירא שמים באמת, ואם כן אז בנו ישמע בקולו והשם לא יצטרך לומר לו אפילו מילה אחת. וזה מה שאמר השם: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה"! – זה כל הניסיון של אברהם אבינו, ואם חלילה הוא לא היה ירא אלוקים אז יצחק לא היה שומע בקולו.

כאן טמון יסוד עמוק מאוד בחינוך הילדים. על ידי יראת השמים של ההורים הילדים שלהם הולכים בדרך השם, בלי שום שאלות, אפילו בדברים שמצריכים מסירות נפש בשבילם – הם יעשו מה שהשם רוצה משום ששהורים הולכים בדרך זו. זאת ההוכחה לכך שכל עבודת ההורים בחינוך ילדיהם היא אך ורק תוצאה של עבודה עצמית – לחנך את עצמם להיות יראי שמים, ואז ממילא התוצאות יתקיימו בילדים והם ילכו בדרך השם ויהיו מחונכים בחינוך אמיתי – לשמוע בקול ההורים ובקול השם, כאשר ההורים מייצגים את השם.

ואת יסוד זה, שהוא חשוב מאוד, יש להפנים וכמה שיותר. כי במקום לעסוק רבות במה שיש לעשות בשביל הילדים, בחינוכם והדרכתם בדרך הישרה, על ההורה לחשוב קודם כל מה הוא צריך לעשות בשביל עצמו, כלומר בתיקון שלו – תיקון המידות, חיזוק יראת השמים וכו’, ואז ממילא הילדים יהיו מחונכים.

ולמרות עומק הדברים שהזכרנו לעיל, רבי נחמן מברסלב מגלה שיש בזה דבר עמוק עוד יותר, וכך הוא אומר: "אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ. כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גֹּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת. וַאֲזַי מִגֹּדֶל הַחֲרָטָה, יַרְגִּישׁוּ גַּם כָּל הַלְּבָבוֹת שֶׁל כָּל הַטִּפּוֹת שֶׁנִּמְשְׁכוּ מִמֶּנּוּ, וּלְכָל מָקוֹם שֶׁנִּמְשְׁכוּ, יַרְגִּישׁוּ שָׁם בַּמָּקוֹם שֶׁהֵם וכו’, וזהו (דְּבָרִים ל): "וּמָל ה’ אֶת לְבָבְךָ, וְאֶת לְבַב זַרְעֲךָ", הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל ה’ אֶת לְבָבוֹ, יִמּוֹל גַּם לְבַב זַרְעוֹ. וּלְהֵיכָן שֶׁנִּמְשָׁךְ הַזֶּרַע וכו’, אֲזַי מְחֻיָּבִים בָּנָיו שֶׁיַּרְגִּישׁוּ גַּם-כֵּן הִרְהוּר תְּשׁוּבָה עַל יְדֵי שֶׁנִּמּוֹל לְבַב אֲבִיהֶם" (ליקוטי מוהר"ן, תורה קמ"א).

בשיחה נפלאה זו מקפל רבי נחמן את עיקר העבודה האישית של ההורים (כאשר הוא פונה קודם כל לאבא), שבעקבותיה מתעוררים הלבבות של צאצאיו גם אם הם לא נמצאים לידו כלל. אם כן, מעבר לדוגמא האישית שההורים צריכים לתת לילדיהם, שהיא חלק בלתי נפרד מהחינוך, יש דבר נוסף: לעבודת השם של ההורים יש השפעה ברובד הרוחני על ילדיהם, כי כאשר ההורים מתעוררים להשם זה משפיע ישירות על לב צאצאיהם, וגורם להם להתעוררות רוחנית.

הלכה למעשה: כדי להשיג את העומק הזה, להורה צריכה להיות שעת התבודדות אחת לפחות בכל יום, בה יעשה חשבון נפש ובדיקה עצמית ויתעסק בתיקון שלו, בבחינת "קשוט עצמך תחילה". כי אם אין לך את ה’קשוט עצמך תחילה’ אין לך אפשרות לעסוק בחינוך. נקודה. הורה לא יכול לחשוב שהוא כבר מתוקן, וזאת מחשבה שכמובן מעידה על חוסר ענווה, ואדם ללא ענווה לא יכול להשפיע באופן חיובי על אחרים אלא רק להרוס אותם.

בשעת ההתבודדות יעסקו ההורים במה שעשו מההתבודדות של יום קודם ועד להתבודדות הנוכחית, כאשר חצי שעה ממנה יתרכזו בנקודה מסוימת שעליהם לתקן – מידה וכו’, כפי שתמצאו בהרחבה בספר בשדי יער. פעולה זו היא הבחינה של למול את ערלת לבבו, והיא המשפיעה על ילדיו יותר מכל דיבור או מעשה. במקביל, אם הוא עוסק בפועל בכל מיני עצות של חינוך – אין בזה פסול, וכל המוסיף הרי זה משובח, בתנאי שיש את הבסיס העיקרי שהוא העבודה האישית.

יהי רצון שנזכה לעבודה עצמית, לעבוד את השם בכל ליבנו ולמול את ערלת הלב, וכך לזכות ליראת שמים שתקרין על ילדינו ועל כל ילדי בית ישראל – שיהיו כולם יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, ונזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי רצונו יתברך באהבה, אמן כן יהי רצון.