בשדי יער עמוד 247-248

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 247-248

אֲבָל הָאֱמֶת בְּוַדַּאי אֵינָהּ כֵן, כִּי צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְהַאֲמִין כִּי צַדִּיק ה’ וְיָשָׁר מִשְׁפָּטוֹ. וּבְוַדַּאי אֵינוֹ בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו, וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ מֵהָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁאֵין בִּיכָלְתּוֹ. וּבְוַדַּאי הוּא יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה עִקַּר הַנִּסָּיוֹן שֶׁל זֶה הָאָדָם, שֶׁיַּחֲטֹף עִתִּים לְתוֹרָה וַעֲבוֹדָה מִתּוֹךְ הַדְּחָק הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ”ל: “כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי – סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעֹשֶׁר”.
וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עַל הָאָדָם צְרִיכִים לְהַאֲמִין שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי יָשָׁר מִשְׁפָּטוֹ, וְאֵינוֹ מְנַסֶּה שׁוּם אָדָם בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלְּפִי שִׂכְלוֹ קָשֶׁה לוֹ לַעֲמֹד בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְהַשְׁלִיךְ שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ, וּלְהַאֲמִין כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה’ וּמִשְׁפָּטָיו, וּבְוַדַּאי הוּא צָרִיךְ לַעֲבֹר בָּזֶה הָעוֹלָם בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ מִתְנַהֵג עִמּוֹ, בַּעֲשִׁירוּת אוֹ בַּעֲנִיּוּת, אוֹ בְּהִתְגַּבְּרוּת הַתַּאֲווֹת וְהָרַעְיוֹנִים”.
מוּבָן מִדְּבָרָיו שֶׁרַבִּים טוֹעִים בְּכָךְ שֶׁאֵינָם מַאֲמִינִים שֶׁה’ צַדִּיק וְיָשָׁר, וְכָל מִשְׁפָּטָיו בְּצֶדֶק וּבְרַחֲמִים, וְלָכֵן הֵם רְחוֹקִים מֵעֲבוֹדָתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ. וְכַאֲשֶׁר ה’ יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה לְקָרְבָם אֵלָיו, וּמוֹכִיחַ אוֹתָם עַל יְדֵי יִסּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ג, יב): “כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה’ יוֹכִיחַ…”, אֲזַי הֵם פּוֹגְמִים בָּאֱמוּנָה וּבַמִּשְׁפָּט, וּבִמְקוֹם לְהִתְעוֹרֵר מֵהַיִּסּוּרִים לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְקָרֵב אֶל ה’, הֵם נוֹפְלִים לִכְפִירוֹת שֶׁהַשֵּׁם מְיַסְּרָם בְּחִנָּם וְהֵם נֶחֱלָשִׁים בְּיִרְאָתָם וּבֶאֱמוּנָתָם, מֵחֲמַת שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁמִּשָּׁמַיִם לֹא רוֹצִים בָּהֶם וּבַעֲבוֹדָתָם, וְאַף כּוֹעֲסִים עַל הַהַשְׁגָּחָה שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁיְּדוּעִים מַעֲשִׂים בָּעוֹלָם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁעָבְרוּ צַעַר אוֹ יִסּוּרִים, וּמְטִיחִים דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה כְּאִלּוּ ה’ הֵרַע לָהֶם, חַס וְשָׁלוֹם.
לָכֵן הַכְּלָל הוּא, שֶׁכְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהַאֲמִין שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁקּוֹרֶה לוֹ הוּא מִלְמַעְלָה, כֵּן עָלָיו לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁה’ צַדִּיק וְיָשָׁר וְאֵין עָוֶל יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, חַס וְשָׁלוֹם, וְכָל הַנִּסְיוֹנוֹת וְהַיִּסּוּרִים וְהַדִּינִים וְהַמִּשְׁפָּטִים, כֻּלָּם הֵם רַחֲמִים גְּדוֹלִים מְאֹד, וְכָל תַּכְלִיתָם לְקָרֵב וְלֹא לְרַחֵק.

הָרַחֲמִים הָעֲצוּמִים שֶׁל הַבּוֹרֵא

כָּאָמוּר, הַדֶּרֶךְ עַד שֶׁנַּעֲשִׂים צַדִּיקִים הִיא אֲרֻכָּה מְאֹד. מַה יַּעֲשֶׂה הָאָדָם בַּדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, כַּאֲשֶׁר עֲדַיִן הוּא נִכְשָׁל בַּחֲטָאִים וַעֲווֹנוֹת? אֵיךְ יִנָּצֵל מֵהַמִּשְׁפָּט הַיּוֹמְיוֹמִי, וּמִן הַיִּסּוּרִים הָעֲלוּלִים לָבוֹא עָלָיו עֵקֶב כָּךְ? סוֹף כָּל סוֹף הָאָדָם בְּוַדַּאי רוֹצֶה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן ה’ בִּשְׁלֵמוּת, וּבְהֶכְרֵחַ שֶׁהַדֶּרֶךְ הִיא אֲרֻכָּה. מַה יַּעֲשֶׂה הָאָדָם עַד שֶׁיַּחְזֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה? הַאִם נִדּוֹן הוּא לִחְיוֹת בְּיִסּוּרִים?
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים נָתַן לָאָדָם עֵצָה לָזֶה. וְהִיא שֶׁהָאָדָם יִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ בְּכָל יוֹם, וַאֲזַי אֵין שׁוֹפְטִים אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה. וְכֵן כָּתוּב בְּמִדְרַשׁ רַבָּה (מִשְׁפָּטִים ה’): כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה.
וְכֵן כָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ, וְעוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, וּמִתְוַדֶּה עַל חֲטָאָיו, וּמְבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא שֶׁיִּסְלַח לוֹ עֲלֵיהֶם, וּמְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לָשׁוּב עֲלֵיהֶם, אֲזַי אֵין שׁוֹפְטִים אוֹתוֹ בְּבָתֵּי הַדִּינִים הַמְיֹעָדִים לְכָךְ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ שׁוֹפֵט אוֹתוֹ בְּלֹא הַבֵּית דִּין שֶׁלּוֹ.
וְכַאֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹפֵט אֶת הָאָדָם הוּא תָּמִיד יוֹצֵא זַכַּאי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כַּאֲשֶׁר שׁוֹפְטִים אֶת הָאָדָם בְּבֵית דִּין עַל פִּי הַדִּין, מִי יָכוֹל לְצֵאת זַכַּאי בְּדִין כָּזֶה? אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹפֵט אֶת הָאָדָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וְלִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ זַכַּאי בַּדִּין, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנּוֹתֵן לוֹ שָׂכָר עַל תְּשׁוּבָתוֹ!
לָכֵן אִם אָדָם רוֹצֶה לְהִנָּצֵל מִיִּסּוּרִים, עָלָיו לְלַמֵּד לִשְׁפֹּט אֶת עַצְמוֹ. דְּהַיְנוּ לְהַקְדִּישׁ שָׁעָה בְּכָל יוֹם, לַעֲרֹךְ חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ עַל כָּל מַחֲשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה – אִם נָהַג כָּרָאוּי אִם לָאו. וְעַל כָּל מַה שֶׁלֹּא נָהַג כָּרָאוּי יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה. וְאָז חָל עָלָיו הַכְּלָל, שֶׁכַּאֲשֶׁר יֵשׁ דִּין לְמַטָּה – אֵין דִּין לְמַעְלָה.