המן? כבר כאן?

היום השם ענה לי. לא כל כך אהבתי
את התשובה, אבל המסקנה המוחצת
טענה ללא כל ספק שהתשובה הזאת
בהחלט נכונה. מה, אתם שואלים? ובכן,
אני מתחילה להישמע כמו המן…
 
 
המן, מה אתה עושה כאן? לא הקדמת?
 
זה קרה שוב.
 
הבוקר, אחרי מה שהיה נראה כהתחלה רגועה ושלווה, יחסית, בעשרים הדקות האחרונות, לפני שהילדים יצאו מהבית, החלה ההידרדרות – צעקות (שלהם ושלי), תחנונים (שלי), עקשנות (של כולנו), משחדים (אותי, כמובן), הרגשות רעות (משתוללות בפראות) וייאוש (כל כולו שלי).
 
ואז נהיה שקט.
 
אבל היום שלי כבר נהרס. מותשת התיישבתי על הספה כשליבי כבד עלי ודמעות זולגות על לחיי שאלתי את השם: למה? למה אני לא מצליחה לשבור את הדפוס השגרתי-שבלוני הזה שמלווה אותנו בבקרים? כשדברים היו קורים בדרך שלי, הייתי מוכנה לזקוף את הכל לזכות השם, אבל כשהופיע לו מאי שם איזה שינוי, ולו הקטן ביותר, בתוכנית – ילד מורד, ויכוח אומלל, משבר בין אחים ואחיות – לא הצלחתי למשוך את עצמי לתחומי האמונה. אני מניחה שאין לי אמונה…
 
למעשה, אני לפעמים מודה להשם על שהוא נותן לי סבל מועט בחיי, אולי שעה אחת בסך הכל הכולל. וביומיום? הבוקר לחוץ, זמן השינה גם הוא לחוץ. נשמע מוכר? אבל לפעמים ה"כישלונות" שלי בתחומי חיים אלה איכשהו מצליחים לגרור אותי למטה. בשכל, אני מבינה שזה מהשם, זה טוב בשבילי ומשמש מטרה מיוחדת, רק מה, אני לא מצליחה להבין או לתפוס איך זה קורה. בכל אופן, כנראה שהלב שלי לא כל כך קשוב למחשבות שהכל לטובה, לכן הבקרים/ערבים האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב, מאיימים על נשמת חיי משפחתי.
 
היום, השם ענה לי. לא כל כך אהבתי את התשובה, אבל המסקנה המוחצת טענה ללא כל ספק שהתשובה הזאת בהחלט נכונה.
 
ובכן, אני מתחילה להישמע כמו המן.
 
ט"ו בשבט ממש בפתח, ואת הרעשנים של פורים כבר אפשר לשמוע באופק. ובהתאם לאווירה שכזו בפתח ובאופק, היינו מצפים לעבור את הניסיונות הללו ולגרש את ההמן שבכל אחד מאיתנו. מה זה אומר הלכה למעשה?
 
המן, האיש העשיר ובעל העוצמה בכל העולם כולו באותה תקופה בה חי, אמר שוב ושוב ששום דבר לא שווה לו אם מרדכי היהודי לא משתחווה לו. אני ממש משקפת את הגישה הזו וכל יום… במקום להתמקד בזמנים של הבוקר/ערב שבהם אפשר למצוא הרבה נועם ורוגע, אני מאפשרת ל-20 הדקות האחרונות להשמיד את מצב הרוח שלי לכל היום. במקום להתמקד בתכונות ובמידות הטובות של ילדיי, אני מחדדת את אלה שגורמות סבל ומאירה אותם בשם "הזעם והצדק האימהי". אוי…
 
כמה מאיתנו עושים את זה כמעט כל יום מבלי להבין שזה מה שאנו עושים? כמה פעמים הפרחנו לחלל האוויר "יום גרוע" בעבודה, כשלמעשה היה מדובר בויכוח של דקות בודדות עם קולגה מהעבודה? או בפקק תנועה שלקח רק שעה אחת מכל היום, אך עדיין, שעה לחוצה שמוציאה הרבה קיטור, זעם והשמצות על כל היום? או החיסרון בבן/בת הזוג שמאיים להרוס את שלום הבית? או בעיה אחת בחיינו שגונבת את כל ההכרה שלנו לאורך כל היום, למרות שמדובר בחלק קטן וזעיר במי שאנחנו?
 
זה ההמן שבכל אחד מאיתנו. חלק מתוכנו, למרות שחיינו בדרך כלל נעימים ובלי אירועים מיוחדים, ואפילו תמצאו שם גם הצלחה, מתעקש להתמקד בדבר או שניים שלא קורים כמו "שאנחנו רוצים". אנחנו אומרים לעצמנו שוב ושוב מבלי להבין, ששום דבר לא שווה אם………… יקרה (תמלאו את החסר עם הסבל הראוי להדגשה). הבוקר נהרס בגלל שהילדים לא מושלמים. היום נהרס בגלל החום. הבית 'חורק' בגלל שלא טיפלנו בגינה חודשיים. והרשימה עוד ארוכה…
 
אני לא חושבת שאנשים שומרי תורה ומצוות ואלה עם אמונת-הכסף חסינים במצבים כאלה. ההמן הפנימי שלנו הופך למתוחכם יותר ככל שהמודעות הרוחנית שלנו גדלה, ותופס אותנו עם נוסחאות מסוג אחר, כמו חוסר הכרת הטוב וחשיבה-ראייה צרת אופקים, אפילו בשם עשיית מצווה: סעודות חסרות טעם של שבת, שיעור תורה שלא נתנו את דעתנו עליו, פספוס הזדמנויות רבות לעשות חסדים – כל הסיבות ה"דתיות" שיכולות לגרום לך להתעצבן הן רק תכסיסים של ההמן שבתוכנו, סיבות שיעודדו אותך לשכוח את כל הטוב שיש לנו בגלל פליטת-פה/טעות/אירוע "משמעותיים" שקרו.
 
נס, מוגדר בדרך כלל כהתרחשות לא תדירה. אם כן, קריעת ים סוף היא נס לא תדיר, לעומת לידות שלא מוגדרות על ידי בני אדם כנס, למרות שהן בהחלט נס עצום בפני עצמו.
 
סבל גם כן נכלל בעיקרון הנ"ל, על פי תדירות התרחשות האירועים. אנו בעצם סובלים מעט מאוד, יחסית לכל שנות חיינו. אם נסכם את הסבל נגלה שהוא לא כזה גדול וממושך, אלא מה, לא יעזור כלום ואנחנו נמשיך להתמקד בו, ורק בו, כי זו מין סטייה שכזו. מצד שני, אדם שחי עם סבל ממושך, יתמקד בכל דבר טוב ואפילו הקטן ביותר שקורה לו, מכיוון שזה לא תדיר.
 
לכן, אם חיינו הם כאלה נפלאים, כמובן מתוך התבוננות והבחנה על דברים לא כשורה, זה משהו שבהחלט אנו צריכים להודות עליו! והבנה זו בהחלט תעזור לנו לצחוק להמן שבתוכנו בפנים.
 
השם אמר לי לתפוס את ההמן הזה באוזניים ולגרור אותו החוצה, בלשון המעטה.
 
השנה, התענוג לאכול אוזני המן כבר תפס תאוצה…