ויאמר אלוקים, ויהי אור

בורא עולם יכול לקרוא כל מחשבה שלנו.
לראות אותה בלב. אבל כולם מסכימים פה
אחד: יש חשיבות עצומה לכל תפילה הנאמרת
בפה. כן, גם למחשבה שהיא משאלת לב.
 
 
"ויאמר אלוקים יהיה אור, ויהי אור"(בראשית א).
 
בורא עולם בודק את כל הלבבות ומכיר את כל המחשבות שלנו. אם כך, כדי להעביר אליו את הרצון שלנו, מספיק שנתרכז במחשבה והשם יקרא אותה. ואם כך הוא הדבר, מדוע ההבעה המילולית כה הכרחית בתפילה?
 
אנחנו מוצאים שכל המקורות הקדושים – תנ"ך, תלמוד, הזוהר הקדוש, פוסקים, קבלה וחסידות – כולם מסכימים פה אחד: יש חשיבות עצומה לתפילה הנאמרת בפה. ויש לכך סיבות עמוקות מאוד.
 
אחד ההסברים שניתן למצוא בחכמת הקבלה הוא, שהאור האלוקי יורד ועובר כמה וכמה דרגות או שלבים או צורות התבטאות, לפני שהוא מגיע לשלב האחרון שלו, שהוא מימוש חומרי. כלומר, מה שמתחיל כרצון הנסתר והנעלה של הבורא יורד משם לשלב המחשבה ומשם מתגלגל ומשנה צורה בתוך צירופי אותיות הדיבור (הרוחני כמובן), ולבסוף מתבטא בצורה פיזית: העולם בו אנו חיים, עולם המעשה.
 
החומר משמש בו זמנית ככלי רכב המוביל וכמסך המצפין, למחשבת היוצר (מהרעיון השני נובע רמז הקשור לשם "עולם" מלשון "העלם", מוסתר, מסך).
 
בתוך פנימיותו של כל חומר מסתתרים רוח, כוונה, רצון אלוקי, ואותיות הדיבור.
 
הסיבה שהרוח מתכסה בחומר ואיננה נתפסת בחושים, היא כדי לאפשר לאדם להשתמש בחופש הבחירה שלו. חישבו על זה: אם נוכחותו של השם הייתה גלויה יותר, אף אחד לא היה מעז להתנגד לה או לפעול בניגוד אליה. כמו שהדברים נראים עכשיו, הבורא מסתתר מאחורי מסכים – חומר. אפשר על ידי מאמצים לחפש נוכחות זו ולמצוא אותה – ומכאן הזכות והגמול. אפשר גם להתעלם ולהכחיש את נוכחות הבורא בכל – למרות שיש סימנים, כי אז תולים את האותות באיזה מושג מעורפל של מזל או מקרה, ומכאן העונש.
 
בדומה למחשבות הבורא (באשר כדמותו נבראנו) מחשבותינו זקוקות לכלי רכב על מנת לנוע. אותם כלים הם המילים. כדי שיוכל לזרוח, האור האלוקי זקוק לכלי, למנורה. זוהי הסיבה שבעטיה נחוץ לנו כלי ממשי – הדיבור – שבאמצעותו נוכל להביע את רצוננו, אם אנו מעוניינים בסיוע גשמי או רוחני.
 
לעולם הגשמי, בו חי האדם, יש תבנית קבועה, אותה גילו יודעי הסוד. תבנית זו בנויה ממבנים רוחניים מאוד ספציפיים, המתבטאים בכל שלב של ההתממשות ממחשבה ועד לפרט החומרי הקטן ביותר. יודעי הסוד גילו והוכיחו, שכל דבר המתגשם כאן בעולם המעשה, הריהו "ענף" לאנרגיה רוחנית מסוימת, והנקרא בשל כך "שורש".
 
כשמזיזים את הענף מעוררים את השורש. לכן, כל דיבור היוצא מפינו נחשב כענף של מחשבה עליונה, עוצמה רוחנית. כשמניעים אותו (כשמדברים) הוא מעורר את שורשו, הן מצד החיובי כגון תפילה, הן מצד השלילי כגון הוצאת דיבה, שקר או קללה.
 
כשנקיים בנאמנות את הוראתם של חכמי האמת, שהדגישו את הצורך לבטא כלפי מעלה את כל אשר על ליבנו בדיבור, נצליח לכבד את הסדר הנהדר שהבורא יתברך כונן. החכמים מלמדים שהתפילה מעוררת כוחות כה אדירים, שורשים כה פוריים וכה מבורכים, עד שהאדם המתפלל נעשה בזכותה כשותף ליצירת העולם. וכל כך למה?
 
הלא מצאנו בגמרא (מסכת ברכות) שאף הבורא בעצמו מתפלל: "יהי רצון שיכבשו רחמיי את כעסי". בקשה זו היא השורש של כל בקשותינו. לפיכך, לא ניתן לפתוח את תפילת העמידה מבלי לומר: "ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך", כלומר – כשאני נכנס לתפילה, שפתיי מעוררות את שורשן למעלה והן מביעות את תפילתו של הבורא. מה נורא המקום הזה!
 
דוגמא נוספת: המאמר התשיעי "נעשה אדם", בו מקווה הבורא שייברא ויתקיים יצור נפלא שכזה, שיהיה ראוי להיקרא 'אדם'. והנה, בניגוד למאמרים הקודמים, "נעשה אדם" מובע בפי הבורא בלשון רבים. מדוע? לרמז שהכוונה הייתה לשתף בו את האדם עצמו ולהזמינו ליצירה משותפת.
 
וברור שמאז ועד עולם, בכל עת ובכל שנייה, חוזרות ועולות אותן עשר בקשות מלב העליון כביכול, בבחינת "ובטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית". אלא, שכדי שיוכל להתגשם כאן בעולמנו השפל ולכבוש את החושך השורר, חייבות הן להתלבש בדיבורים אנושיים דווקא, שהרי הן שורשים ושורשים לא מתגלים בחוץ. כלומר, כאשר האדם מבטא בפיו את אותן בקשות הוא מעורר את השורשים ונעשה בכך שותף למעשה הבריאה. בזכות התעוררות זו יתעוררו למעלה רחמים רבים, אשר יכבשו וימתיקו את כל הדינים, דבר שיגרום שפע לכל הברואים, החל במתפלל.
 
כשהקב"ה רוצה להתפלל על מישהו – נעשה אדם, כלומר הלוואי שיהיה בן אדם, ציפייתו תהיה אז, שאותו אדם בעצמו יבטא בפיו את האיחול העליון, שיתחנן אף הוא: מי ייתן ואיעשה לבן אדם אמיתי…
 
בכל דיבור ודיבור של התפילה המופנה למעלה, במטרה להגשים שאיפה זו, אפילו אם אותו אדם לא ייענה מיד ולא יראה תיכף תוצאות מפליאות, הרי שפעל להגשים חלק כלשהו מאותו האדם הפוטנציאלי, שהוא עשוי להיווצר בשיתוף פעולה עם יוצרו.
 
מכאן, מובן למה מכנים חכמי האמת את האדם "מדבר", שהרי ככל שהוא מדבר כראוי, כלומר מרבה להתפלל על מימוש כל מעלותיו מן הכוח אל הפועל, כך נמדדת הווייתו כאדם.
 
לכן, כשהאדם מתחרט על העבר המכוער וגם מפקיד כעת את רוחו בידיו יתברך להיווצר כרצונו, הוא פשוט יוצר את עצמו ומשכין בכך את שכינת עוזו (שהוא הדיבור היצירתי המקורי) בתוך גרונו שלו. כתוצאה מהשראה ברוכה זו נובעים מכלי דיבורו ניבים נבואיים, שהם תורת השם, תפילת השם ממש. אשריו.