צא לעבוד!

חכמינו ראו את הנולד ודאגו להחתים את
הבעל בכתובה על התחייבותו לעבוד. אין
לך פרנסה? צא לעבוד! אל תיתן דרשות
לאשתך מבוקר ועד ערב על אמונה וביטחון.
זה התפקיד שלך!
 
 
בגן האושר, חלק 11
 
המילים הראשונות בהן פותח הבעל את רשימת התחייבויותיו בכתובה הן: "בסייעתא דשמיא" (בעזרת שמים). כלומר, הוא מקשר את עצמו בכל התחייבויותיו לאמונה, שהרי רק על ידי האמונה יוכל לעמוד בהן. אבל, מיד לאחר מכן הוא מתחייב גם לעבוד כפשוטו, כמו שכתוב: "אנא אֲפַלַּח…" בזה לימדונו חז"ל, שלא די שיתחייב החתן לספק לכלה את כל צרכיה, אלא הוא מתחייב אף לעבוד בשביל זה.
 
בדברים אלה אנו מוצאים בהחלט סתימת פיות לכל העצלנים והמשתמטים מאחריות למיניהם. כן, גם לכל ה"מאמינים" הדגולים שכאשר אין להם איך לפרנס את נשותיהם וילדיהם, הם עוד באים בטעונות: 'מה?! אין לך אמונה?! השם לא רוצה שתהיה לנו פרנסה… תקבלי את זה באהבה, איפה האמונה שלך? את לא מאמינה שהכל לטובה?!…' וכך נושאים דרשות מבוקר עד ערב באמונה, וכועסים שהיא לא בוטחת בהשם…
 
אבל חכמינו ראו את הנולד ודאגו להחתים את החתן על התחייבותו לעבוד! אין לך במה לפרנס את אשתך? צא לעבוד! שהרי לא כתוב בכתובה 'אני מתחייב ללמד אותך אמונה…' אלא: אני מתחייב לעבוד! אל תנסה ללמד את אשתך אמונה על בשרה, זה התפקיד שלך – אתה צריך ללמוד אמונה. לבטוח בהשם שיעזור לך לפרנס את אשתך. תביא לה פרנסה ולא דרשות על ביטחון…
 
אילו היו רוצים חז"ל שהאישה תתחזק באמונה ובביטחון, הם לא היו מחתימים את הבעל בהתחייבות לפרנסה, אלא היו מחתימים את האישה על התחייבות לבטוח בהשם ולא לבוא בדרישות לבעלה…
 
ואל יקשה בעיניך הדבר, קורא יקר, שהרי לאורך כל הדורות ישנם סיפורים מפורסמים על צדיקים גדולים שלא הייתה להם פרוטה לפרטה, וחיו בעניות מחפירה. כנגד זה תדע נאמנה, שהם לא היו בעלי חובות לאף אדם בעולם הזה! וחיו רק מתוך מה שהיה להם, לכן היו שמחים באמת בחלקם, וממילא נתנו לנשותיהם את ההרגשה הטובה שהם עשירים ולא חסר להם כל טוב.
 
ניהול נכון
 
פנה אלי אדם לעזרה בשלום בית וסיפר לי שאשתו מתלוננת תדיר על חסרון הפרנסה. ועכשיו הוא בא מהבית אחרי מריבה בנושא זה. "מה אמרת לה?" שאלתי. והוא השיב: "אמרתי לה, שעליה להתחזק באמונה ובביטחון בהשם שייתן פרנסה. ולא רק שהיא לא קיבלה את דבריי", המשיך הבעל לספר כשטון תלונתי מלווה את דבריו, "אלא דעתה נחלשה עוד יותר"…
 
"בודאי אתה חושב שאשתך רחוקה מאמונה ומביטחון, לכן לא התחזקה מדבריך", התחלתי את דבריי, "אבל תדע נאמנה שאתה טועה! מכיוון שהאחריות המלאה בעניין הפרנסה מוטלת עליך! לכן היית צריך לומר לה: 'אשתי היקרה, את צודקת בדברייך. בעזרת השם אתחזק באמונה ובביטחון ואתפלל על זה, וגם אעשה כל השתדלות אפשרית כדי לפתור את הבעיה…'
 
"אלא מה", המשכתי, "לא רק שלא נתת לה את ההרגשה שכל האחריות על הפרנסה מוטלת עליך בלבד, עשית כמה רעות. נתת לה להבין שאחריות כזו מוטלת גם עליה. נתת לה להבין שאתה בסדר גמור, שהרי אתה מקבל באהבה את המצב וממך אין מניעה לפרנסה. ובנוסף, רמזת לה שהחיסרון הוא בה, כשאמרת לה שעליה להתחזק באמונה כי אז ממילא תהיה פרנסה. במילים אחרות, הכל תלוי בה. וגרוע מכל, פגעת בה על לא עוול בכפה. נתת לה להרגיש שהיא האשמה העיקרית בכל המצב הדוחק הזה. מה שאין כן, מכיוון שאתה האשם היחיד והאצבע מופנית אליך בלבד. שהרי בשטר הכתובה הבעל התחייב בשבועה לזון, לפרנס ולכלכל את אשתו, כמו שכתוב: 'אנא אזון ואפרנס ואכלכל יתיך..' לא כתוב בה: 'אני אלמד אותך אמונה וביטחון, אלא אני אפרנס אותך!…"
 
בספר בראשית מספרת לנו התורה, שהקב"ה קילל את אדם הראשון קללה לדורות: "בזיעת אפך תאכל לחם". מכיוון שהאדם הוא זה שנתקלל בקללה זו, ולא חוה אשתו, אנו רואים שהבורא הטיל את אחריות הפרנסה על האדם בלבד ולא על אשתו.
 
וכן אמרו רבותינו, שהנושא אישה – רחיים על צווארו. כוונת רבותינו היא שעליו מוטל עול הפרנסה. שהרי לא אמרו 'זוג שמתחתן – רחיים על צווארם' מכיוון שאין אחריות הפרנסה מוטלת על האישה. ואפילו אם היא אשת חיל והמפרנסת היחידה, במידה ומתעוררת בעיית פרנסה – האחריות מוטלת על הבעל בלבד! והוא צריך לפעול.
 
פעם, פנה אברך לגאון הצדיק רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל, וטען שמכיוון שהוא לומד הוא לא יכול לקנות לאשתו שמלה חדשה, כי אין הפרוטה מצויה בכיסו. ענה לו הרב: "סגור את הגמרא ולך ולעבוד וקנה לאשתך מלבושים די צרכה! שהרי התחייבת על זה בשבועה ובתקיעת כף, ואין לימוד גמרא מצדיק לעבור על שבועה"… מסיפור זה רואים את מחויבותו העמוקה של הבעל לפרנסת אשתו!
 
על הבעל להיות זהיר לא לתת לבני ביתו הרגשה שהוא לא מסוגל להביא פרנסה. אם אשתו שאלה ממנו משהו, יבטיח לה לעשותו ולמלאו, והקב"ה יזמין לו. כי עיניה תלויות בו, ועיניו תלויות בקב"ה.
 
בספר "שבט מוסר" כתוב: "אל תספר על הדוחק אותך לבני ביתך, כי אין הם יכולים להחזיק בך". פירוש הדברים הוא, שתקפיד התומך שייך לבעל! הוא התומך באשתו ולא היא בו. לכן, הוא זה שצריך לשמוע את דחקה של זוגתו ולתמוך בה ולעודד אותה, כי כך בנויה נפשו. אבל האישה אינה בנויה נפשית לשמוע את דחקתו של בעלה, לכן גם קשה לה לתמוך ולהחזיק בו.
 
וכן אמרו: האיש נושא אישה. והכוונה היא שהוא נושא ותומך אותה. אין האישה נושאת איש, שאין היא יכולה לשאת ולתמוך אותו. ומניסיון, רואים בבירור שכאשר מספרים לאישה על מצב כלכלי קשה, לא רק שהיא לא יכולה לעזור אלא היא נשברת, ואז נוצרת בעיה חדשה: התמודדות עם הצער ושיברון הלב שלה.
 
בהנהגת הבית בעניין הניהול הכספי ישנן שלוש אפשרויות:
 
אפשרות א – הבעל מנהל לבד את ההוצאות הכספיות.
 
אפשרות ב – הבעל והאישה מנהלים ביחד.
 
אפשרות ג – האישה מנהלת לבד את ההוצאות הכספיות.
 
בשתי האפשרויות הראשונות יש סיכוי גדול לוויכוחים ומריבות, משום שהבעל מעורה בעניין ההוצאות, לכן הוא מבקר ומעיר לאשתו ולפעמים אף מאשים אותה שהיא בזבזנית וקונה דברים מיותרים. וכן האישה טוענת נגד בעלה אם חסר משהו בבית.
 
אבל, כאשר הבעל נותן לאישה שתנהל לבדה את ההוצאות הכספיות, בזה יש רווח כפול ומשולש. ראשית, היא מקבלת ביטחון כאשר בעלה מאמין ובוטח בה, וכמובן שהיא לא מתלוננת שהוא מחסיר ממנה. שנית, במקרה של חיסרון חלילה, יהיה לה קל להבין  את המצב. והרווח הגדול, אתם שואלים? אין ויכוחים, מריבות ושיחות מתישות בנושא הפרנסה!