בשדי יער עמוד 353-354
הגן היומי בשדי יער עמוד 353-354: כִּי תּוֹרָה, יֵשׁ בְּדוֹרֵנוּ כְּמוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּשׁוּם זְמַן, וְכָל יוֹם יוֹצְאִים עוֹד וְעוֹד סְפָרִים חֲדָשִׁים...
כִּי תּוֹרָה, יֵשׁ בְּדוֹרֵנוּ כְּמוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּשׁוּם זְמַן, וְכָל יוֹם יוֹצְאִים עוֹד וְעוֹד סְפָרִים חֲדָשִׁים, וְיֵשׁ דִּיסְקִים וְקַלָּטוֹת, וִישִׁיבוֹת וְכוּ’ וְכוּ’, וְיֵשׁ מוּדָעוּת, וְכֻלָּם לוֹמְדִים; נָשִׁים, בַּחוּרִים וְכוּ’, וְזֶה הוֹלֵךְ וְגָדֵל בְּחַסְדֵי ה’. אֲבָל הַתּוֹרָה אֲמוּרָה לְהָבִיא אֶת הָאָדָם לִתְפִלָּה; לֶאֱמוּנָה, שֶׁזּוֹ הַתַּכְלִית: לְהַגִּיד תּוֹדָה רַבָּה עַל כָּל דָּבָר; לְהַאֲמִין; לְשַׁבֵּחַ וְכוּ’, שֶׁזֶּה לְמַעֲשֶׂה הָאוֹר שֶׁל הַתּוֹרָה, שֶׁהָאָדָם יִדְבַּק בַּה’ וִיזַמֵּר לַה’ – זֶהוּ הָאוֹר הַפְּנִימִי שֶׁל הַתּוֹרָה.
וּמַמְשִׁיךְ בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת הַנַּ”ל: “וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא וְגוֹ’”. שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ רָאָה שֶׁתִּהְיֶה גָּלוּת, וְשֶׁהַתְּפִלָּה תִּפֹּל מְאֹד, וְלֹא יָשִׂימוּ אֶל לִבָּם לְהִתְגַּבֵּר וּלְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וְכָל זֶה מֵחֲמַת שֶׁהַסִּטְרָא אַחֲרָא מִתְגַּבֶּרֶת מְאֹד עַל הַתְּפִלָּה, וּמְסוֹבֶבֶת אוֹתוֹ בְּכַמָּה מִינֵי בִּלְבּוּלִים, עַד שֶׁהָרֹב מִתְיָאֲשִׁים מִן הַתְּפִלָּה בְּכַוָּנָה. וְזוֹ מְצִיאוּת שֶׁרוֹאִים בְּחוּשׁ, שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם נִתְיָאֲשׁוּ מִלְּהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וְלֹא נִמְצָאִים כִּמְעַט מִנְיָנִים שֶׁמִּתְפַּלְּלִים בַּאֲרִיכוּת וּבְכַוָּנָה, וְעַל פִּי רֹב בְּכָל בֵּית כְּנֶסֶת מְרִיצִים אֶת הַתְּפִלָּה, וּבִפְרָט אֶת תְּפִלַּת הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, שֶׁלְּמַעֲשֶׂה לֹא מִתְפַּלְּלִים אוֹתָהּ אֶלָּא קוֹרְאִים אוֹתָהּ מִן הַסִּדּוּר כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר מַהֵר, וְלֹא עוֹד אֶלָּא, שֶׁמִּי שֶׁמַּאֲרִיךְ מִסְתַּכְּלִים עָלָיו כְּעַל מְשֻׁגָּע וּמַקְפִּידִים עָלָיו, וְכָל זֶה הוּא מֵחֲמַת הִתְגַּבְּרוּת הַסִּטְרָא אַחֲרָא עַל הַתְּפִלָּה בְּגָלוּת זוֹ, שֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד.
שֶׁפַע וְכָל טוּב
וּלְמַעֲשֶׂה הָאָדָם הוּא טִפֵּשׁ גָּדוֹל, וְהוּא לֹא מֵבִין אֵיזֶה רֶוַח עָצוּם הוּא מַפְסִיד כְּשֶׁאֵינוֹ מַשְׁקִיעַ כֹּחוֹת לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. כִּי אִם הָיָה הָאָדָם מִתְפַּלֵּל כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, הָיוּ נִפְתָּחִים לוֹ כָּל מַעְיְנוֹת הַחָכְמָה, וְכֵן הָיָה זוֹכֶה לְזִכָּרוֹן. כִּי תְּפִלָּה הִיא סְגֻלָּה לְזִכָּרוֹן. וְהָיוּ נִפְתָּחוֹת לוֹ כָּל הַיְשׁוּעוֹת, וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּץ כְּלָל בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה – רַק הָיָה מְחַיֵּךְ וְהָיָה מוֹצֵא כֶּסֶף בַּכִּיס שֶׁלּוֹ. כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּץ בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה, זֶה מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן הַנַּ”ל, שֶׁכְּפִי שֶׁמְּפַרְנֵס לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם בִּתְפִלָּתוֹ, כֵּן נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל אוֹמֵר לָאָדָם: אַתָּה תְּפַרְנֵס אוֹתִי וּכְנֶגֶד זֶה אֲנִי אֲפַרְנֵס אוֹתְךָ. אַתָּה תְּפַרְנֵס אוֹתִי בִּתְפִלּוֹת, וַאֲנִי אֲפַרְנֵס אוֹתְךָ בְּכֶסֶף…
בִּמְקוֹם לְהִתְאַמֵּץ, לָרוּץ, לַעֲבֹד שְׁמוֹנֶה – תֵּשַׁע שָׁעוֹת, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל כָּל אֵלֶּה שֶׁעוֹבְדִים שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת, בִּמְקוֹם זֶה יַעֲמֹד בִּתְפִלָּה בְּכַוָּנָה. וְאָז הַחַיִּים נַעֲשִׂים קַלִּים מְאֹד. וּכְמוֹ שֶׁכְּבָר הִזְכַּרְנוּ, גַּם הַזִּוּוּג שֶׁל הָאָדָם הוּא לְפִי הַתְּפִלָּה שֶׁלּוֹ, שֶׁגַּם זֶה מוּבָא בַּתּוֹרָה הַנַּ”ל: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּתְפִלָּתָם גּוֹרְמִים זִוּוּגָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, וּלְפִי הַזִּוּוּג שֶׁגּוֹרֵם בִּתְפִלָּתוֹ, כֵּן זוֹכֶה לְזִוּוּגוֹ.
לְמַעֲשֶׂה, בִּשְׁבִיל לַעֲמֹד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה כָּרָאוּי, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּנַאי לוֹמַר כָּל מִלָּה עִם מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה, צְרִיכִים לְפָחוֹת שְׁלוֹשִׁים דַּקּוֹת, וְאָז הָאָדָם יוֹצֵא מֵהַתְּפִלָּה שָׂמֵחַ; עִם אֱמוּנָה; עִם לֵב נָקִי; עִם זִכָּרוֹן; עִם מֹחַ צָלוּל; וּכְבָר לֹא צָרִיךְ לַחְשֹׁב עַל פַּרְנָסָה, כִּי מֵאַחַר וְהִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ – לֹא צָרִיךְ לַחְשֹׁב עַל פַּרְנָסָה. לָכֵן בִּמְקוֹם לְבַזְבֵּז זְמַן יָקָר בְּמַחֲשָׁבוֹת עַל פַּרְנָסָה, דָּבָר שֶׁמְּלֻוֶּה בְּעָגְמַת נֶפֶשׁ וּדְאָגוֹת וְכוּ’, וּבִמְקוֹם לָלֶכֶת וּלְהִסְתּוֹבֵב, אוֹ לַעֲמֹל מִצֵּאת הַחַמָּה וְעַד צֵאת הַנְּשָׁמָה, יַשְׁקִיעַ אֶת הַזְּמַן הַזֶּה לַעֲמֹד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּכַוָּנָה. וְכֵן הוּא זוֹכֶה לְזִוּוּג הָגוּן; לִשְׁלוֹם בַּיִת; לְהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה וְעוֹד וָעוֹד.
ה’ נָתַן לָנוּ כָּזֹאת מַתָּנָה, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ שְׁלֹשָׁה זְמַנִּים בַּיּוֹם לַעֲמֹד לְפָנָיו בִּתְפִלָּה בְּכַוָּנָה, לְכָל הַפָּחוֹת יְנַצֵּל הָאָדָם אַחַת מֵהַהִזְדַּמְנֻיּוֹת הַלָּלוּ, וְיִתְפַּלֵּל אֶת אַחַת מִתְּפִלּוֹת הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בַּאֲרִיכוּת וּבְכַוָּנָה. לְאָן הָאָדָם מְמַהֵר? כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבִּגְלָלָם נִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לְמַהֵר, הֵם דַּוְקָא הַסִּבָּה שֶׁלֹּא יְמַהֵר. כִּי אִם מְמַהֵר בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה – כְּבָר לָמַדְנוּ שֶׁכְּפִי הַתְּפִלָּה כָּךְ תִּהְיֶה פַּרְנָסָתוֹ. לָכֵן הַדַּעַת נוֹתֶנֶת, שֶׁאִם יֵשׁ לוֹ טִרְדַּת הַפַּרְנָסָה, צָרִיךְ שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וְלֹא הַהֶפֶךְ. וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ בְּכָל הַטְּרָדוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, שֶׁהֵן הָעִלָּה שֶׁלּוֹ לְמַהֵר בִּתְפִלָּה, מִכָּל הַטְּרָדוֹת הַלָּלוּ הוּא יָכוֹל לְהִפָּטֵר אִם רַק יַשְׁקִיעַ זְמַן בִּתְפִלָּה, וְלֹא מְדֻבָּר עַל הַשְׁקָעָה שֶׁל שָׁעוֹת רַבּוֹת, בְּסַךְ הַכֹּל יַאֲרִיךְ כִּשְׁלֹשִׁים דַּקּוֹת בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור