בגן החכמה עמודים 147-148

וְזֶה הַבֵּאוּר “אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ”, שֶׁאֵין מְצִיאוּת כְּלָל לְלֹא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאֵין הַבֵּאוּר שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַשְׁגִּיחַ וּמֵבִין מַעֲשֵׂי בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא שֶׁאֵין בִּכְלָל מְצִיאוּת לְלֹא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלֹא שַׁיָּךְ כְּלָל לַעֲבֹר עַל רְצוֹנוֹ, כִּי אֵין שׁוּם מֻשָּׂג לְלֹא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ. וְאַף כַּאֲשֶׁר הָאָדָם חוֹטֵא, אֵינוֹ עוֹבֵר עַל רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא זֶה גּוּפָא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְרַק הָאָדָם טוֹעֶה וְסוֹבֵר שֶׁעוֹשֶׂה נֶגֶד רְצוֹן הַשֵּׁם, וְעַל זֶה יֵעָנֵשׁ, עַל שֶׁסּוֹבֵר שֶׁעוֹשֶׂה נֶגֶד רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְאִיתָא בחז”ל שֶׁבְּפָרָשַׁת “הַאֲזִינוּ”, מְרֻמָּז כְּבָר כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, וְכָל מַעֲשֵׂי הָאָדָם לְעוֹלָם. וְכָל זֶה כְּבָר יָצַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֵת בְּרִיאַת הָעוֹלָם, וְהֵיאָךְ יִתָּכֵן שֶׁיַּעֲבֹר עַל רְצוֹן הַשֵּׁם, וַהֲרֵי הַכֹּל כְּבָר נִבְרָא וְנוֹצַר עַל יָדוֹ.

לוּ הָיִינוּ מְחֻזָּקִים בִּיסוֹד זֶה, הָיוּ בְּטֵלוֹת מֵאֲלֵיהֶן כָּל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה ודוֹמֵיהֶן, כִּי הֵיאָךְ תִּתָּכֵן קִנְאָה שֶׁמְּקַנֵּא בַּחֲבֵרוֹ, וַהֲרֵי הַכֹּל קָצוּב מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְזֶה רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמַה תִּתֵּן לוֹ הַקִּנְאָה, וַהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לִטֹּל מֵחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא, כֵּן תִּתְבַּטֵּל מֵאֵלֶיהָ הַתַּאֲוָה שֶׁהֲרֵי לֹא תּוֹסִיף לוֹ בִּמְאוּמָה תַּאֲוָתוֹ וּשְׁאִיפוֹתָיו.

וּלְהִפּוּךְ, הָיָה מִשְׁתַּדֵּל לְהַקְנוֹת לְעַצְמוֹ מִדַּת טוֹב עַיִן, כִּי רַק בְּשָׁעָה שֶׁהוּא טוֹב עַיִן יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה לְבַקֵּשׁ מֵאֵת הַשֵּׁם שֶׁיִּתֵּן לוֹ, כִּי “טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרַךְ”, כִּי בִּלְעֲדֵי רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לֹא יַשִּׂיג מְאוּמָה. כֵּן הָיָה מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עֹל תּוֹרָה, וְלֹא יִדְאַג עַל מַצְּבֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֲרֵי אֵין לַדְּאָגָה מָקוֹם שֶׁלֹּא תּוֹסִיף לוֹ דַּאֲגוֹתָיו וְהִשְׁתַּדְּלֻיּוֹתָיו, וּבְעֵת אֲשֶׁר יִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִבְרָכוֹת שֶׁהֵם כֻּלָּם רַק עֵצוֹת לָזֶה, אוּלַי יִתְחַזֵּק וְיִזְכֶּה לֶאֱמוּנָה כִּי הַכֹּל מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ”. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ זצ”ל, וְאָנוּ נְבָאֵר בס”ד, לְפִי מִעוּט שִׂכְלֵנוּ, אֶת מַאֲמָרוֹ:

מַה שֶּׁכָּתַב שֶׁהַבּוֹרֵא מְחַדֵּשׁ בְּכָל עֵת אֶת הַבְּרִיאָה – רַבֵּינוּ כּוֹתֵב בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, שֶׁצְּרִיכִים לִזְכּוֹת לֶאֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ לְהַאֲמִין שֶׁאֵין שׁוּם טֶבַע וּמִקְרֶה, אֶלָּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּרְצוֹנוֹ מְחַדֵּשׁ אֶת הַבְּרִיאָה בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע, וּלְזֶה זוֹכִים עַל יְדֵי הִתְקָרְבוּת לַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי, כַּמּוּבָא בְּתוֹרָה ח’ בְּלִקּוּטֵי מוהר”ן תִּנְיָנָא, וּכְשֶׁזּוֹכִים לֶאֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, בְּוַדַּאי מְבִינִים שֶׁאֵין שׁוּם מָקוֹם לְהִשְׁתַּדְּלוּת כְּלָל, מֵאַחַר וְהַשֵּׁם הוּא שֶׁמַּחֲלִיט בְּכָל רֶגַע אֵיךְ יִבְרָא אֶת הָעוֹלָם, אִם כֵּן, מַה יּוֹעִילוּ הַהִשְׁתַּדְּלֻיּוֹת, וַהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁפִּיעַ כְּלָל עַל הַמְּצִיאוּת מֵאַחַר וְרַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קוֹבֵעַ אוֹתָהּ.

וּמַה שֶׁכָּתַב עַל הַמֻּשָּׂג “אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ”, שֶׁאֵין פֵּרוּשׁוֹ רַק שֶׁהַשֵּׁם מַשְׁגִּיחַ וּמֵבִין וכו’, אֶלָּא אֵין מְצִיאוּת כְּלָל לְלֹא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ – זֶהוּ דָּבָר עָמֹק מְאֹד, שֶׁיּוֹצֵא מִדְּבָרָיו, שֶׁאֲפִלּוּ הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהַשֵּׁם מַשְׁגִּיחַ עַל מַעֲשֵׂי בְּנֵי אָדָם הִיא עֲדַיִן לֹא הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה, מֵאַחַר וְזֶה אוֹמֵר שֶׁכִּבְיָכוֹל יֵשׁ מְצִיאוּת שֶׁל בְּנֵי אָדָם, רַק אָנוּ מַאֲמִינִים שֶׁהַשֵּׁם מַשְׁגִּיחַ עַל הַמְּצִיאוּת הַזּוֹ, וְנִמְצָא שֶׁלְּפִי זֶה יֵשׁ כִּבְיָכוֹל שְׁתֵּי מְצִיאֻיּוֹת ח”ו: הַבּוֹרֵא וְהַנִּבְרָא, וְזוֹ אֵינָהּ הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה, כִּי הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה פֵּרוּשָׁהּ שֶׁאֵין בִּכְלָל שׁוּם מְצִיאוּת חוּץ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְלָכֵן אֲפִלּוּ הַמֻּשָּׂג “הַשְׁגָּחָה” לֹא שַׁיָּךְ כָּאן, מֵאַחַר וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ כִּפְשׁוּטוֹ מַמָּשׁ – אֵין בְּנֵי אָדָם. אֵין טֶבַע. אֵין כְּלוּם. אֵין שׁוּם מְצִיאוּת בִּלְעֲדֵי הַשֵּׁם.

וּמַה שֶׁכָּתַב שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ לַעֲבֹר עַל רְצוֹנוֹ, כִּי אֵין שׁוּם מֻשָּׂג לְלֹא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ – רוֹאִים כָּאן שֶׁמֹּשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת, וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין חֲסִידִים לְלִיטָאִים וכו’, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁהוּא צַדִּיק וְעוֹבֵד הַשֵּׁם, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה לְאֵיזֶה פֶּלֶג וּלְאֵיזוֹ קְבוּצָה הוּא מִשְׁתַּיֵּךְ, הוּא אוֹמֵר אֶת אוֹתָם דְּבָרִים שֶׁכָּל הַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים. כִּי “עוֹבֵד הַשֵּׁם”, הוּא “עוֹבֵד הַשֵּׁם” בְּכָל מָקוֹם, וְכָל עוֹבֵד הַשֵּׁם יַגִּיד לְךָ אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר: אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ – כִּפְשׁוּטוֹ. וְכָל זֶה כָּתַבְנוּ בַּסֵּפֶר “בְּגַן הָאֱמוּנָה” בְּפֵרוּשׁ, וְגַם כָּאן בְּסִפְרֵנוּ כָּתַבְנוּ דְּבָרִים אֵלּוּ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁהַהַגְדָּרָה שֶׁל הַגָּאוֹן הַנַּ”ל זצ”ל קְצָרָה וּפְשׁוּטָה וְנִפְלָאָה, לָכֵן הָיִינוּ מֻכְרָחִים לְהָבִיא אֶת לְשׁוֹנוֹ.

וְזֶה הַכְּלָל – אֵין שׁוּם מְצִיאוּת לְלֹא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאִם הָאָדָם זָז, הַשֵּׁם רָצָה שֶׁיָּזוּז, אִם אָדָם עָשָׂה עֲבֵרָה, הַשֵּׁם רָצָה שֶׁיַּעֲשֶׂה עֲבֵרָה, כָּל דָּבָר – אָדָם נוֹשֵׁם כִּי הַשֵּׁם רְצוֹנוֹ שֶׁיִּנְשֹׁם. לָכֵן לֹא שַׁיָּךְ כְּלָל לַעֲבֹר עַל רְצוֹנוֹ כִּי אֵין שׁוּם מֻשָּׂג בְּלִי רְצוֹנוֹ. וְאֵיךְ יַעֲשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר נֶגֶד רְצוֹנוֹ מֵאַחַר וְהַכֹּל בִּרְצוֹנוֹ?