בגן החכמה עמודים 323-324

בְּתוֹךְ כָּךְ הָיוּ רְעֵבִים, וּמָצְאוּ עֲדַיִן אֶצְלָם שְׁלשָׁה-אַרְבָּעָה גְּדוֹלִים (סוּג מַטְבֵּעַ) וְהָלְכוּ אֶל בֵּית-הַתַּבְשִׁיל, (בֵּית תַּמְחוּי לַעֲנִיִּים) וְשָׁם מוֹצְאִים לֶאֱכֹל אֲפִלּוּ בְּעַד שְׁלשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה גְּדוֹלִים, וְצִוּוּ לִתֵּן לָהֶם מַאֲכָל, וְנָתְנוּ לָהֶם. בְּתוֹךְ שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים, הָיוּ מְסַפְּרִים וּמִתְלוֹצְצִים מֵהַשֶּׁקֶר וְטָעוּת שֶׁל דְּבַר הַבַּעַל-שֵׁם, וְהַבַּעַל בֵּית הַתַּמְחוּי שָׁמַע דִּבְרֵיהֶם, וְחָרָה לוֹ מְאֹד, כִּי הַבַּעַל-שֵׁם הָיָה חָשׁוּב שָׁם מְאֹד, וַיֹּאמֶר לָהֶם: אִכְלוּ לָכֶם מַה שֶּׁיֵּשׁ לִפְנֵיכֶם וּצְאוּ מִכָּאן. אַחַר-כָּךְ בָּא לְשָׁם בֶּן הַבַּעַל-שֵׁם, וְהֵם עֲדַיִן הָיוּ מִתְלוֹצְצִים מִן הַבַּעַל-שֵׁם בִּפְנֵי בְּנוֹ, וְגָעַר בָּהֶם הַבַּעַל בֵּית הַתַּמְחוּי עַל שֶׁהֵם מִתְלוֹצְצִים מִן הַבַּעַל-שֵׁם בִּפְנֵי בְּנוֹ, עַד שֶׁהִכָּה אוֹתָם הַכֵּה וּפָצוֹעַ וּדְחָפָם מִבֵּיתוֹ וְחָרָה לָהֶם מְאֹד…

אָנוּ רוֹאִים כֵּיצַד שְׁנֵי הַחֲכָמִים הַלָּלוּ, רַק הוֹלְכִים מִדֶּחִי אֶל דֶּחִי. רֵאשִׁית הֵם מְאַבְּדִים אֶת כָּל רְכוּשָׁם וְנַעֲשִׂים אֶבְיוֹנִים הוֹלְכֵי רַגְלִי וכו’, וְעַכְשָׁו הֵם גַּם מְקַבְּלִים מַכּוֹת כִּפְשׁוּטוֹ… וְזֶה הַכֹּל מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא שֶׁמֵּצֵר אֶת דַּרְכָּם, וְשׁוֹלֵחַ לָהֶם צַעַר וְיִסּוּרִים בְּכָל מִינֵי אֳפָנִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרְרוּ וְיִתְבּוֹנְנוּ וְיִרְאוּ שֶׁהֵם הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה, וְיָשׁוּבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה, וְיַתְחִילוּ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת.

וּבֶאֱמֶת, אִלּוּ הָיְתָה לָהֶם לְאוֹתָם חֲכָמִים, נְקֻדַּת אֱמֶת קְטַנָּה בְּיוֹתֵר, הֵם הָיוּ מִזְּמַן מִתְעוֹרְרִים וּמְבִינִים שֶׁהֵם טוֹעִים, וְלֹא הָיוּ צְרִיכִים לָבוֹא לִידֵי כָּךְ שֶׁיְּקַבְּלוּ מַכּוֹת שֶׁל מַמָּשׁ מִבְּנֵי אָדָם, שֶׁיַּכּוּ אוֹתָם עַל דֵּעוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת. כִּי עַל יְדֵי מְעַט הִתְבּוֹנְנוּת יָכוֹל כָּל אָדָם לָדַעַת אִם הוּא הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה אִם לָאו. כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא אֵינוֹ מַגִּיעַ עַל יְדֵי הַדֶּרֶךְ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בָּהּ, לְחַיִּים טוֹבִים יוֹתֵר, וְאֵינוֹ מִתְפַּתֵּחַ לְשׁוּם כִּוּוּן, אֶלָּא אַדְּרַבָּה, רַק נֶחֱלָשׁ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּמִדַּלְדֵּל יוֹתֵר וְיוֹתֵר, הוּא חַיָּב לְהָבִין שֶׁהוּא זֶה שֶׁטּוֹעֶה, וְלֹא הָאֲחֵרִים שֶׁמִּתְנַגְּדִים לוֹ. כִּי אִם כֻּלָּם בְּטָעוּת חוּץ מִמֶּנּוּ, מַדּוּעַ הוּא זֶה שֶׁחַי חַיִּים גְּרוּעִים וְאֻמְלָלִים יוֹתֵר מִכֻּלָּם? בְּהֶכְרֵחַ שֶׁדַּרְכּוֹ מִתְנַגֶּשֶׁת עִם הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ.

כָּל שֶׁכֵּן בַּמִּקְרֶה הַזֶּה שֶׁל שְׁנֵי הַחֲכָמִים הַנַּ”ל, שֶׁכְּבָר נִהְיָה בָּרוּר שֶׁהַכֹּל נֶגְדָּם. מַמָּשׁ כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ מִתְנַגֶּדֶת לְדַרְכָּם. וַאֲפִלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא מַכִּירִים אוֹתָם, מַכִּים אוֹתָם. וְזֶה סִימָן שֶׁהֵם לֹא זוֹרְמִים עִם הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַבְּרִיאָה, וְכָל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ לֹא מַתְאִימָה וְלֹא מַסְכִּימָה לַשֵּׂכֶל שֶׁלָּהֶם, וּמִמֵּילָא כָּל הַמְּצִיאוּת נוֹקֶמֶת בָּהֶם.

כָּךְ כָּל אָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת תַּכְלִיתִי, וְלַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן מַעֲשִׂי: אִם אֲנִי הַצּוֹדֵק, הָיִיתִי צָרִיךְ לְהַצְלִיחַ לִחְיוֹת חַיִּים טוֹבִים, בְּהַרְמוֹנְיָה וּבְשָׁלוֹם עִם הַמְּצִיאוּת. אִם אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לִחְיוֹת כָּךְ, וַאֲנִי רַק מִתְנַגֵּשׁ עִם כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ, סִימָן שֶׁהַבְּרִיאָה לֹא מַתְאִימָה לַשֵּׂכֶל שֶׁלִּי. וּבְוַדַּאי אִם הַבְּרִיאָה לֹא מִסְתַּדֶּרֶת עִם הַשֵּׂכֶל שֶׁלִּי, זֶה מִשּׁוּם שֶׁהַשֵּׂכֶל שֶׁלִּי עָקֹם, וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁבַּבְּרִיאָה יֵשׁ חִסָּרוֹן…

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כַּאֲשֶׁר אָדָם יוֹדֵעַ לוֹמַר: טָעִיתִי – זוֹ הִתְנַהֲגוּת שֶׁל בַּגְרוּת וְנֶפֶשׁ בְּרִיאָה. וּשְׁנֵי הַחֲכָמִים הָאֵלּוּ, שֶׁכְּבָר מִזְּמַן הָיוּ צְרִיכִים לְהוֹדוֹת שֶׁטָּעוּ, כְּבָר לֹא מְסֻגָּלִים לְהַגִּיד: “טָעִיתִי”, אֲפִלּוּ שֶׁהָאֱמֶת טוֹפַחַת לָהֶם בְּפָנִים. בְּנוֹסָף לְכָךְ, בְּרֹב עַקְשָׁנוּתָם וַאֲטִימוּתָם לָאֱמֶת, הֵם גַּם רוֹצִים לְבַקֵּשׁ מִשְׁפָּט עַל הַמַּכִּים אוֹתָם, דְּהַיְנוּ שֶׁמִּתְבַּצְּרִים עוֹד יוֹתֵר בַּשֶּׁקֶר שֶׁלָּהֶם, כְּאִלּוּ שֶׁהֵם הַצּוֹדְקִים הַמִּסְכֵּנִים, שֶׁכֻּלָּם מִתְעַלְּלִים בָּהֶם בְּחִנָּם.