לא יודעת שום דבר

בעלי צוחק עלי כשאני מתחילה את
השיחות על 'היה קשה בשבועות
האחרונים'. למה? כי שנינו יודעים
שהיה קשה גם בחודשים האחרונים.
ובכלל, היה קשה כבר מההתחלה.
 
 
כשהתחלתי להתקרב לברסלב, לפני כמה שנים, הגעתי לשלב בו באמת חשבתי שהנה, אני באמת 'יודעת'. ברור, כמובן, שזה היה לפני ש'תהליך ניקיון המידות הלא טובות' נכנס לתמונה, מה שגרם לכל ה'ידיעות' המדהימות שלי להיות מורכבות מגאווה, התנצחות, ביקורתיות ושות'.
 
זה היה מעין מיקס רגשי כזה.
 
ואז, 'תהליך ניקיון המידות הלא טובות' תפס תאוצה וכל מה שידעתי החל להתכווץ. ידעתי שמשיח כבר כאן ושסוף העולם קרב ובא, ההתרחשות הכאוס הגדול אמורים להיות, לפי מה שידעתי, בסוף 2007…
 
ידעתישברגע שאפסיק לעבוד, יהיו לי את 'כל' הפתרונות הנחוצים לכל המצבים, כולל עוד ילדים שאני מאוד רוצה.
 
ידעתישאחרי שניקיתי את כל הלכלוך הרוחני הכל ילך בקלות, ברור ופחות מורכב.
 
היו גם מלא דברים שידעתי על אנשים אחרים – על הבעיות והחיים שלהם.
 
פשוט ידעתי שהוא וההיא מה זה משוגעים. ידעתי שההוא אדם מלא, אבל מלא, בגאווה, ושההיא אישה מאוד, אבל מאוד, קנאית. הכרתי אנשים נקמנים, חסרי רגישות לסובבים אותם ולסביבה.
 
ואז בורא עולם נתן לי קצת חומר למחשבה, והראה לי שכל מה שידעתי על אנשים אחרים זה רק המראה שלי, למה שקורה בתוכי.
 
כל הידיעות שלי קרסו כמו מגדל קלפים, והבנתי ש: יש לי מלא מידות נפש סדוקות שצריך לטפל בהן. ידעתי עשיתי – ואני עדיין עושה – טעויות איומות. אני יודעת שאני צריכה להשתפר ולתקן, להיות יותר נחמדה. אני יודעת שבלי הרב שלום ארוש ורבי נחמן מברסלב אהיה כלי ריק וחלול. אני יודעת שבזמן כלשהו אלוקים יהפוך את הכל, אבל את הכל, לטובה.
 
זה מה שאני בעצם יודעת.
 
ויש את הימים האלה שאפילו ה'ידיעות' האלה עוברות רעידות אדמה קשות. בימים האלה, כשאני מרגישה מזועזעת או המומה בגלל הנסיבות שלהם, אני מוצאת את עצמי מול מצבים שלא הכרתי – פתאום צצות עוד בעיות, פתאום זה לא הכיוון וכן הלאה. אין לי מושג איך הכל יסתדר ויהפוך לטוב. בימים האלה, אני מקווה, אני מתפללת, אני מאמינה. לפחות מנסה להאמין ולהתחזק בידיעה שהכל לטובה. ו'בסדר' זה באמת מה שיהיה. אבל אני לא יודעת.
 
לא מזמן קראתי ראיון עם אביבית שאער, אותה אישה שכל בני משפחתה – בעלה וחמשת ילדיה – נשרפו למוות בביתם. יש לה כזה כוח מדהים, כזו אמונה מתוקה שאלוקים עומד מאחורי הכל, ושאלוקים הוא טוב!
 
היא לא יודעת למה זה קרה, אבל היא עדיין מאמינה.
 
בארוחת הערב, הבנות החלו לספר לי על טרגדיה איומה נוספת (שקרתה לא מזמן): משפחה שלמה נהרגה בתאונת דרכים מחרידה בטבריה (הורים ושישה ילדים) ורק ילדה אחת נשארה בחיים – רחל הקטנה.
 
"אמא, למה אלוקים עשה את זה?" שאלה הקטנה.
 
"אני לא יודעת", השבתי.
 
כל יום שעובר אני מרגישה שאני יודעת פחות ממה שידעתי.
 
בעלי צוחק עלי כשאני מתחילה את השיחות על 'היה קשה בשבועות האחרונים'. למה? כי שנינו יודעים ומבינים היטב שהיה קשה גם בחודשים האחרונים. והיה קשה גם בשנים האחרונות. והיה קשה מאז שנפגשנו – לפני 16 שנים. ובכלל, היה קשה כבר מההתחלה.
 
זה קשה. אבל איכשהו זה עדיין טוב. ויש ימים שהטוב הזה מדהים.
 
אלוקים, אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני, ברגע זה. אני נלחמת, רוצה מאוד למצוא את המילים לומר לך בתפילה האישית (התבודדות). אני נלחמת להיות בפוקוס, אני נלחמת לדעת מה לעשות, למה לקוות, למה לשאוף, כל יום, כל הזמן.
 
זה מדהים, ברגע זה, שאני כביכול סגורה, כבויה כזאת.
 
אבל הדבר אחרון שאני יודעת הוא: שהכל מוביל למקום מסוים. כל זה ישיג משהו. הכל חלק מהתוכנית האלוקית לתיקון העולם, האומה שלך, המשפחה שלי, אני, הנשמה שלי.
 
אבל אני יודעת איך?
 
לא. ואולי לעולם לא אדע.