אני או אחרת?

רציתי לזרוק להם את זה בפנים,
שאני שרון אחרת, לא זו שהם הכירו.
אבל זה רק יגרום להם לחשוש,
שאולי יקבלו איזו חרדית פנאטית שכל
היום אומרת "ברוך השם"…
 
 
אומנם עברנו כברת דרך בתקופת "אחרי החגים", וקדחת השגרה שוב מאיימת להתנחל ולקבע אותנו באשליית השליטה והסדר. אולם ניחוחו החופשי של החג עוד צלול וטרי אצלי, עם ארומה מעורבבת באתרוג, לולב, הדס וערבה. כן, אני מרבה להתבונן על הזמנים של חגי תשרי ולהבין, שמצד אחד יש בהם כל כך הרבה עוצמה, רוחניות והתבוננות. ומצד שני, המון זמן עם המשפחה, טונות של אוכל וזמן מטבח, טלפונים הלוך ושוב להזמנות להתארח ולארח, וההתמודדות הלא פשוטה עם החיבור בין שני צדדים שונים אלה.
 
איפה אני בתוך כל ההמולה הזאת? נעה בין התפקיד של האישה, האמא, המבשלת, המנקה, המפיקה, המארחת, החברה… ובין כל אלה, בכמיהה לדבקות בבורא, לרוחניות ולעבודת השם בשקט. ואם אפשר גם קצת סוליקו. כלומר, רק אני והוא…
 
ערב סוכות הוא זמן שאני אוהבת להזמין את משפחתי וחבריי שאינם מחוברים לדת היהודית. הניתוק שלהם הוא בכל מיני רמות, כל אחד כפי עניינו, אבל המשותף לכולם הוא שאף אחד מהם לא שומר מצוות, לכן הם לא זוכים ליישב בסוכה בדרך כלל כל אורך החג.
 
סוכות הוא זמן מאוד מתאים לקרב את הרחוקים. זה חג מאוד שמח שמעורר בנו קונוטציות טובות בדרך כלל. הישיבה בסוכה המקושטת מזכירה לנו מסיבת יומולדת, והארעיות שבה מעוררת אצלנו תחושה של חופש וחזרה אל הטבע, מה שבדרך כלל פותח ומרחיב את הלב. כל אחד יכול להתחבר לזה בקלות, ובתוספת כמה מאכלים טעימים וכוס יין טוב מתעוררת השמחה בלב ובנפש.
 
לילה לפני המאורע, שכבתי במיטה וניסיתי לנסח לעצמי כמה מילים על סוכות כדי שאוכל לומר על שולחן החג. ידעתי שהשיחה תסב סביב ענייני חולין ברובה, מפאת אופי האורחים, ולי היה חשוב לא לתת לערב לחלוף מבלי לומר כמה דברי תורה שקשורים לחג. ניסיתי ככל יכולתי לא להכביד ולהכביר במילים, אלא רק לתמצת כמה עובדות בסיסיות על הסוכה, דברים שחשוב לדעת. שנראה
 
ערב החג הגיע. עמלתי רבות על הסעודה המפוארת, האורחים הגיעו שמחים וטובי לב והתיישבנו לאכול. אחרי המנה הראשונה הרגשתי שהגיעה שעת הכושר לשיעור קצר בעניין המדובר. כחכחתי בגרוני במבוכה וביקשתי לומר כמה מילים. "שישים שניות על חג סוכות" פתחתי בבדיחה, מנסה להקל קצת על תחושת הכובד בשולחן,  ובליבי. "החג הזה", פתחתי את דבריי, "הוא אחד משלושת הרגלים בהם עלו לבית המקדש. שני הנוספים הם פסח ושבועות. על חג סוכות נאמר 'ושמחת בחגך והיית אך שמח', כלומר צריך אך ורק לשמוח בחג הזה. אנחנו כרגע יושבים בסוכה ובעצם זה אנחנו מקיימים את הציווי של החג 'כי שבעת ימים תשבו בסוכה…'. הסוכה היא אחת משלוש מצוות מיוחדות שבכולן המצווה הזו מכסה את כל כולנו. השתיים האחרות הן מקווה וההתיישבות בארץ ישראל". סיימתי בחיוך והנחתי להם לחזור לענייניהם. היה שקט סביב השולחן. בזמן שדיברתי שמתי לב שכמה אנשים זזו באי נוחות בכיסא שלהם, ואחת הבנות אפילו יצאה מהסוכה.
 
הייתי קצת מבולבלת. מדוע כמה עובדות בסיסיות שחידשתי או הזכרתי לרוב הנוכחים גורמות כל כך הרבה מבוכה? בסך הכל רציתי לומר על שולחן החג דברים שקשורים לחג. הרי אנחנו לא סתם יושבים בחצר בתוך סוכה במקום בבית הממוזג כמו תמיד. מדוע תשומת הלב המיוחדת לנוכחות ולמשמעות של החג גרמה לאורחים שלי להרגיש לא בנוח? הרי בתור יהודים שגרים בארץ ישראל, ובתור אנשים סופר אינטליגנטיים, כמו אלה שישבו בשולחני, מחובתנו לפחות לדעת אם לא לעשות…
 
נשארתי מהורהרת וחשבתי עוד רבות בעניין. הצגתי את הנושא בפני כמה חברים חוזרים בתשובה כמוני שיכולים להבין את הדילמה שעימה התמודדתי.
 
הרי ברור שהרצון לומר דברי תורה על השולחן בביתי הוא זכותי, והיום זה אפילו נראה לי בסיסי ומהותי. אבל מכיוון שגרמתי להרגשת חוסר נוחות לאנשים אהובים, לאורחים שלי בביתי, כנראה שהיה חוסר דיוק בנקודה מסוימת. רציתי לבדוק בתוכי מהי אותה הנקודה.
 
ואכן, לאחר חיטוט עמוק, מצאתי חתיכות שלא היו בדיוק במקומן. גיליתי שיש בי צורך, בעיקר מול המשפחה החילונית שלי, להיות זו שמייצגת את הדת היהודית ביניהם. בלי שהתבקשתי, העליתי על התורן את הדגל "אני דתייה", וניסיתי לנפנף בו בגאון מבלי להבחין אם יש רוח שמנשבת לכיווני. לקח לי זמן לעלות על זה, מכיוון שקשה לי מאוד עם ההנחה שיקטלגו אותי עם הציבור הזה, אבל בסופו של דבר, להפתעתי, אני זאת שמקטלגת את עצמי שם. מצאתי גם את הצורך שיראו שהשתניתי, שאני הולכת עם האמת שלי עד הסוף. נמאס לי להתנחמד ולמצוא חן, אני רוצה להיות דתייה עד הסוף, בעיקר מולם.
 
הבעיה היא שיש לי בעצם ניגוד אינטרסים. מצד אחד אני רוצה לקרב את הלבבות, לאחד ולהראות שזה אפשרי לחיות כולם ביחד, כל אחד בדרכו שלו וגם להיפגש באמצע (אצלי בעיקר…)
 
ומצד שני, אני רוצה לזרוק להם את זה בפנים, שאני שרון אחרת, לא זו שהם הכירו, מה שיגרום להם מן הסתם להתבלבל ולחשוש שמא הם יאבדו אותי ויקבלו במקום איזו פנאטית חרדית שכל היום אומרת רק "ברוך השם ובעזרת השם".
 
אחרי שביררתי עם עצמי את הנקודה הזו, הבנתי שאם אני מזמינה אלי את משפחתי שאינם מקורבים לדת, עלי להתנהל כפי שאני מתנהלת, אך בלי הצורך לייצג משהו או להעביר איזה מסר או אינפורמציה שנראים לי חשובים. ואם בכל זאת יש בי צורך להעלות איזו נקודה חשובה, עלי לעשות זאת בדרך אחרת. רצוי לא לאלץ ולא לכפות,  כמו שעשיתי כשזרקתי את האינפורמציה על השולחן וציפיתי שהיא תתעכל יחד עם האוכל. אלא, כדאי לנסות וליצור סיטואציה שבה הרצון לדעת יבוא מהם, לגרות אותם לשאול ולהתעניין.
 
כי עצם זה שהזמנתי את כל משפחתי לשבת בסוכה בערב החג, בכך זיכיתי אותם במצווה וזה כשלעצמו מספיק. ואם חשוב לי גם לומר כמה דברי תורה על השולחן אני יכולה לשבת ליד בעלי ולדבר איתו בשקט, ומי שרוצה מוזמן לשמוע ולהתעניין.
 
אם נשכיל להתנהל בחיינו באמונה ובשמחה, לדבוק בעבודת הבורא, לגדל ילדים מתוקים עם ערכים ברורים, להשתדל ולנהל מערכת יחסים זוגית בכבוד ואהבה, ולנסות לעזור אחד לשני בכל דבר – אזי לא נצטרך להתאמץ ולקרב הלבבות האהובים והרחוקים שסביבנו. עצם הקרבה אלינו, האהבה וההכלה ייצרו אור גדול של שכינה ואמת שיגרמו לכולם לרצות לדבוק בנו כמה שיותר, ועל ידי זה לחפש גם את קרבתו של בורא עולם.