הבעל המאושר

חלומו של כל בעל הוא להיות מאושר.
לא שאשתו חולמת אחרת, אבל כשלא
מבחינים בין הצלילים המנגינה מתחילה
להיות צורמת. רחלי רקלס, פסנתרנית
שוחרת תווים, מסבירה איך זה קורה.
 
 
בעלי הוא אדם שממש לא מסוגל להבחין בין צלילים שונים. וכמה חבל, כי יש לו פוטנציאל טוב לשיר. אבל מכיוון שהוא לא עושה עם זה שום דבר (פלוס חוסר היכולת להבחין בין צלילים) לשמוע אותו שר זה הקו האדום שלי לעד כמה אני מסוגלת להתענות. למה? כי אני, לעומתו, אדם עם נטייה מוסיקלית, אני מנגנת על פסנתר, ורוב הניגונים שאני מנגנת בימים אלה למדתי תוך כדי שמיעה. לכן, בשבילי, להקשיב לתווים שהולכים ביחד כמו שמן ומים זה כואב.
 
כמה כואב? זוכרים את הסצנה הזו בסרטים שמישהו היה שורט את הלוח בכיתה עם הציפורן שלו ואז נשמע צליל מזעזע? על דרגת כאב כזו אני מדברת.
 
זה לא אומר שאני יכולה לשיר. אדרבה, ההיפך הוא הנכון, אני זמרת יותר גרועה מבעלי. אבל לפחות אני מודעת לזה, בעוד לבעלי אין רמז, אפילו הקטן ביותר, לבעיה שלו.
 
ובעלי לא לבד. בעלים רבים סובלים מהקושי להבחין בין צלילים שונים. בכל אופן, הנושא אליו אני מתכוונת הוא לא מתחום המוסיקה, אלא זה הפנימי-מקומי-ביתי, והרשו לי להסביר לכם בעזרת המחשה.
 
רוני הוא בעל ואבא שעובד קשה. הוא קם מוקדם מאוד בבוקר, מתארגן, חוטף איזה קפה עם סנדוויץ' לדרך ורץ למשרד. התנועה – למשרד ובחזרה ממנו – לוקחת לפחות שעה לכל כיוון, ובמהלך יום העבודה הוא מופצץ בכל סוגי הלחצים שמגיעים מהבוס והקולגות. מתוקף תפקידו, הוא חייב לעמוד בלו"ז מסוים של פרויקטים, כי בלעדי זה שאר העובדים לא יכולים להתקדם הלאה עם העבודה. מכאן מובן שהוא חוליה מאוד חשובה וחיונית שיכולה לקדם את התהליך או לתקוע אותו. וזה בהחלט מסביר את הלחץ האטומי שמופעל עליו, מה שבקושי מאפשר לו לאכול משהו. כשהוא יוצא הביתה העבודה יוצאת איתו ביחד – מלווה אותו עד לשעות הקטנות של הלילה. למה? כי רוני צריך לשמור על הקצב שמתקדם במהירות הקול אותו מכתיבה החברה בה הוא עובד.
 
מיותר לציין שרוני, ברוב המקרים, מותש ועייף.
 
אשתו, גלית, גם היא לא בדיוק בחופשה. שלושה ילדים יש להם, לרוני וגלית, שצריך לטפל בהם מהבוקר ועד שהם הולכים לישון וקמים בבוקר שלמחרת והגלגל מסתובב לו… צריך לקום, להכין בגדים, להכין ארוחת בוקר פלוס את האוכל לבית הספר ולגן, ארוחת צהריים, לקחת ולהחזיר אותם, לצאת בעצמה לעבודה שלה, לחזור למרתון המטורף של המשך היום, ארוחת ערב, מקלחות ול'לא רוצים לישון רוצים להשתגע'. ילדים זה שמחה…
 
מתי המסכנה מספיקה להכניס משהו לפה?
 
המחשבה היחידה שמחזיקה אותה שפויה ורגועה, במידה מסוימת, היא הרגע שרוני יפתח את הדלת ייכנס הביתה ויושיט יד לעזרה. הוא התמיכה הרגשית שלה, והוא זה שירגיע אותה מהלחץ של כל היום.
 
אבל זה לא בדיוק מה שקורה, כי רוני גורר את עצמו לדלת הבית שנפתחת בשעה שמונה בערב רעב ועייף. הילדים ששעתיים קודם לכן הכריזו 'לא רוצים לישון רוצים להשתגע' רצים אליו בשמחה, מחבקים ומנשקים אותו. אחרי הכל, התגעגענו לאבא. וגלית, למרות שהיא מותשת, מחייכת לרוני, שמחה שהוא הגיע. עכשיו היא מרגישה קצת יותר בטוחה.
 
אבל רוני, מצד שני, לא במצב רוח של לחייך. ובלי הרבה גינונים הוא מבקש מגלית משהו לאכול.
 
ו..פוף! כל הבועות מתפוגגות בחלל הבית כמו נלחשה מילת קסם כלשהי שזה יקרה. היא מבינה אותו, והיא מגישה לו משהו לאכול, היא לא כזאת… אבל הפיצוץ בא, ועוד איך שהוא בא. "למה איחרת? למה אתה משאיר תמיד את הנעליים שלך בסלון? למה אתה לא לוקח את הצלחת לכיור אחרי שסיימת לאכול? ותשכיב את הילדים האלה לישון!"
 
הערב מרע הופך לגרוע, רוני ישן סלון וגלית בחדר. למחרת, שניהם עוד יותר מתוחים מהיום הקודם, ובערב גלית אפילו לא טורחת להכין לרוני אוכל, הוא יכול לדאוג לעצמו. רוני מתעצבן, גם ככה יש לו מספיק על הראש. הילדים כבר קולטים את הלך הרוחות בבית, את המתח והעצבים שמרחפים באוויר, וזה רק מוסיף עוד שמן לבעיה, ולפני שהם מבינים, הריבים שלהם יוצאים מכלל שליטה. רוני חושב שהוא הקורבן וגלית חושבת שהיא הקורבן.
 
מי צודק?
 
התשובה במאמר הבא.