הקול שמפגיש עולמות

זה קורה בנקודת המפגש, במקום
בו מבטלים את החוץ שלא יתערבב
עם הפנים, ופשוט מקשיבים. שרון
רוטר על הקול שמפגיש עולמות.
 
 
בזמנים בהם אני מבקשת לעשות בירור עמוק בתוכי, כזה שמצריך ממני באמת להיכנס פנימה ולהתרכז, אני שמה לב שבאופן אינסטינקטיבי העיניים שלי נעצמות. לפעמים זה לא מספיק ואני צריכה להניח גם את כף ידי עליהם, כמו להחשיך עוד קצת, לסגור, לאטום הרמטית, לבטל את החוץ שלא יתערבב לי עם הפנים.
 
גם בתפילת "שמע ישראל" אנו נוהגים לעצום את העיניים כדי לעזור לנו להתרכז ולכוון עוד יותר. נמצא שבאספקט הפיזי, החושים שלנו הם נקודות ההשקה המחברות בין הפנים לבין החוץ. השקטה או ביטול החושים, לרוב, מרגיעה אותנו ועוזרת לנו לסנן את הבלבול שנוצר בחשיפה המתמדת שלנו אל החוץ והסובב אותנו. למשל, אטמי אוזניים מסייעים לי להירגע ולהרפות, ועצימת העיניים מאפשרת לקול הפנימי להישמע יותר ברור.
 
בעוד העולם שבחוץ הוא כביכול ברור, אמיתי ורועש, העולם שבפנים סובייקטיבי ולרוב מעורפל ושקט. נדרש מאיתנו אומץ רב כדי להתחבר לפנימיות שלנו, שהיא כה חמקמקה ולא ברורה. הקול הפנימי הוא לא עובדה מוחלטת, הוא מה שנקרא אינטואיציה ובמקרים לא מעטים אנחנו לא סומכים עליו במאה אחוז.
 
מאמרים נוספים בנושא:
המונולוג
הקול  הקטן
הקול  שלי
 
חשבון ארנונה או מכתב מביטוח לאומי הם כביכול "העולם האמיתי", המוחלט. לעומתם, הקול הפנימי שלנו הרבה יותר ערטילאי ואישי, לכן נתון גם להשפעות רבות.
 
אבל האמת היא שהאינטואיציה-הקול-פנימי שלנו הוא כלי חזק וחשוב. כשאני מצליחה לזהות אותו בתוכי, אני מרגישה שזה לא הקולי שלי אלא חיבור מיוחד בין הרצון וההבנה שלי לזה של הקדוש ברוך הוא.
 
אינטואיציה יכולה להתבטא אפילו בדברים הכי קטנים. למשל, כשנכנסתי לחנות בגדים ולפני שהתקרבתי לתצוגה הבנתי שלא אמצא כאן שום דבר שיכול להתאים לי. והיא מתבטאת גם בהחלטות גדולות יותר, כמו מה כדאי לי ללכת ללמוד באוניברסיטה.
 
הבעיה היא, שעם השנים אנו נוטים לזלזל באינטואיציה שלנו ולא להקשיב לה עד שהיא כמעט נעלמת. העולם המוחשי והקולות שבחוץ מצלים על אלו הפנימיים, עד שנראה לנו שאנחנו האחרונים שיודעים מה טוב לנו. פעמים רבות כשמישהו שואל אותי לעצתי, אני מכוונת אותו בחזרה לעצמו בשאלה הפשוטה: "מה אתה מרגיש לגבי זה? או מה האינטואיציה שלך אומרת?"
 
זה מדהים כמה זה מחיה את האדם להקשיב ולכבד את הקול שלו, זה שמחבר בינו לבין מקור עליון, אמיתי וטוב.
 
וכמו באמונה, גם בשמיעת הקול הפנימי אפשר להתאמן והתוצאות לא מאחרות לבוא, הן מספקות וממלאות, ותחושת החיבור מביאה שמחה אמיתית.
 
באתה מידה אני מרגישה שמוסיקה, או בעצם הביטוי שלה בנגינה בשירה או בכתיבה, גם היא יושבת על אותה נקודה דקה של חיבור בין פנימי וחיצוני. היצירה מעוררת את הלב והנשמה ומחברת מיד למקור עליון כשהיא נעשית בחופשיות וללא שיפוטיות. ריקוד אף הוא יכול לעורר את הגוף לחיבור שכזה, והשפעתו משחררת ומשמחת.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
ביום  שנפגשנו
אני פה, זמינה מקשיבה ומחוברת
נעים להכיר: אני
 
בתרבויות המזרח יש תחושה שיש כבוד לפנימיות, לפחות מבחינה חיצונית הנוהג הרווח הוא לכסות את הגוף והראש, לעומת תרבויות המערב שהדגש הוא כמעט הפוך. כמובן שלביטוי החיצוני יש קורלציה ישירה לעבודה הפנימית ולעבודת האל.
 
זה מזכיר לי שלא מזמן ראה אותי ידיד שלא התראינו זמן רב. חששתי מהמפגש כי אותו אדם ידוע כסולד מיהדותי המתגברת והוא לא ראה עדיין את המראה החדש שלי עם כיסוי  הראש.
 
"זה אמור להיות צנוע?" הוא שאל אותי ואני חששתי מפני התבזות נוספת. "כי זה לא", המשיך מיד, "את הרבה יותר יפה ככה. מדגיש את הפנים שלך בלי כל התלתלת המבולגנת הזאת".
 
אני מצידי הופתעתי שדווקא הכיסוי של מחלפות ראשי, התלתלים הנפלאים- סימן ההיכר שלי, הוציא לאור והדגיש את תווי פניי. זאת אומרת, שהשיער שלי בעצם 'גנב' את כל תשומת הלב במראה שלי וכאשר כיסיתי אותו נתתי דרור לפניי להאיר באורם האמיתי, הוא אורו של הבורא.
 
כמו בכל דבר בחיים, ההשקה בין החוץ לפנים דורשת בירור ודיוק. העולם החיצוני הוא הנתון והברור, בעוד העולם הפנימי דורש מאיתנו לצלול עמוק בלי פחד לתוך תהום אינסופית שאינה נגמרת וצופנת בתוכה הרבה חוסר ידיעה. אולם צלילה זו נמצאת כמשתלמת במיוחד כשאנו, סוף סוף, נפגשים עם עצמנו באמת ומסוגלים לעשות את ההפרדה בין הגבולות שלנו לגבולות העולם הסובב אותנו.

* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com