סיפורים מהחיים

בנם היה באותו יום עצמאות במצב נפשי כה קשה עד שחשב על נפקדות מהצבא, ואפילו על התאבדות. "המעשה המקסים של כוכבה החזיר לו את שמחת החיים"...

הכל היה נראה טוב ורגיל, עד הצילום שבו התגלו גרורות בשתי הריאות. המחלה חזרה... הרגשתי כמי שעולמה חרב עליה. מה אעשה?!

אנשים לא אוהבים להעיד על עצמם "אני חוזר בתשובה". לרוב יאמרו: "אני? אני לא אוהב הגדרות. חוזר בתשובה, לא חוזר בתשובה, מה זה משנה?! מתחזקים..." יש משהו מעצבן בצמד המילים הזה.

זה רגע שקשה לתאר. לפתע ראיתי אור בוהק בתוך המים. אור שנתן לי עוד נשימה אחת ארוכה שמילאה את ריאותיי באוויר. הרגשתי שאני נושמת מתחת למים!

טרור הטילים פסק, הוכרזה הפסקת אש והשגרה חזרה לקדמת הבמה. זה טבעה של האנושות. הכל חוזר לקדמותו כאילו שום דבר לא קרה. אבל לפעמים, אין מנוס מלחזור לאזור המלחמה.

אחי היקר, אני בטוח שלא היית מתנגד לקבל טלפון מהרמטכ"ל לבוא לפגישה אישית. מצאת חן בעיניו. בא לו להיפגש איתך, והוא מודיע לך: "חייל, בהזדמנות חגיגית זו, כל הטפסים ברשותך, אתה יכול להחליט עכשיו כל החלטה, מה שתגיד קדוש. אתה קובע, אתה מחליט". שווה, לא?

וכך מאישה צעירה שהייתה רחוקה בתכלית, פתאום הרגשתי איך אהבת השם עושה בי שינויים רבים ולטובה, והכל- בשם אהבה. חזרה בתשובה כזאת הופכת הכל ליותר קל.

כשאומרים שלעולם לא מפסידים משבת - מתכוונים לזה באמת! אני עדות לזה ואתם מוזמנים להיווכח בעצמכם! סיפרו אישי מעורר על יחס עוין של בוסית נוקשה והשבת המלטפת ששמרה!