אבא יודע הכי טוב

מתוך הערפל הסמיך שעטף
אותי, כשחומצת האמינו שלי בשיא
הפעולה שלה פלוס השילוב הקטלני
של עייפות ועוף בקומה, הבנתי
שאבא יודע הכי טוב!
 
 
זה היה בשבת אחרי הצהריים, כשפינקתי את עצמי עם סעודה שלישית. בעוד אני מתענגת על תכולת הצלחת שלי, חומצת האמינו שלי נכנסה לפעולה והרגשת ערפול החלה לעטוף אותי. הראש שלי החל לזוז מצד לצד כתוצאה מהשילוב הקטלני של עייפות ועוף בקומה (זה שהיה בצלחת שלי). משום מה, למרות הערפל הכבד שכיסה אותי האוכל מצא את דרכו לפה שלי איכשהו…
 
הערפל הסמיך הזה התפזר מעט ומצאתי את עצמי נועצת מבט חסר הבעה בפינת האוכל שלנו. ועוד לפני שהבנתי, פינת האוכל עם השולחן כולו פשוט נעלמה. הערפל שוב הפך סמיך וקיבל את הצבע האפור. לא יודעת איך, אבל הצלחתי לגרור את עצמי לאנשהו כדי לשכב מעט. זה הרגיש כמו לעבור ממקום אחד בעולם לצד השני שלו במן הוקוס פוקוס כזה, או פירוק מולקולרי וחזרה קוסמית למצב מוצק כמו בסרטי המדע בדיוני.
 
מאמרים נוספים בנושא:
תודה, אבא!
יהלומים  שלי
לשחרר
 
נרדמתי. אחרי חמש דקות צעקות הילדים – משמחה או כאב או מה שלא יהיה, העירו אותי באחת. לא התאמצתי לקום מיד, הערפל עדיין לא התפזר. אבל אל תדאגו, הילדים שלי מצאו אותי בקלות בערפל המוזר שהקיף אותי. מסתבר, שהצלחתי לגרור את עצמי לחדר השינה שם נשכבתי על המיטה. כל אחד משך יד או רגל כדי להעיר אותי ועוד בקולי קולות. רגע, אולי פשוט הגעתי לספרד, לעיצומו של מרוץ השוורים המזעזע? מי יודע. סרקתי בעין אחת את הילדים, הם לא בוכים, אין דם. סגרתי את העין.
 
הצעקות, שהפכו לצעקניות יותר גרמו לעיניים שלי להיפתח לרווחה. פוף! הערפל נעלם באופן מסתורי, כמעט כמו שהגיע. הם גררו אותי מהמיטה רק כדי שאצפה בוויכוחים של 'זה שלי' ו'הוא לקח לי' ו'תגידי לו'. עדיין לא הבנתי על מה כל המהומה שהם עשו, אבל לפני שהבנתי מה קורה איתי מצאתי את עצמי שוב בפינת האוכל, צופה בחמודים שלי יושבים ואוכלים.
 
וכשהם אכלו, תוך כדי איומים חוזרים ונשנים אחד על השני שנשמעו מאוד מאוד מצחיק, התחלתי לבהות בשולחן שלי. הפעם, המבט היה עם הערצה. לא חלול כמו הקודם. והרשו לי לספר לכם את סיפור השולחן שלי.
 
כשהחלטנו לעלות לארץ ישראל, נתנו את פינת האוכל שלנו לחברים מכיוון שהבית שחיכה לנו כאן בארץ ישראל היה מרוהט ברובו, כולל פינת אוכל. מה גם, שבעלי הבית לא הסכימו לוותר על פינת האוכל שלהם. אז במקום להיות נודניקית, החלטתי לוותר משתי סיבות: הראשונה, הייתי חולה (היריון פלוס ריצות וסידורים מטורפים לפני העלייה לארץ, ניירת ושות'). והשנייה, את פינת האוכל שהייתה לנו קיבלנו מההורים שלי כשהם קנו חדשה.
 
אז תנו לה ללכת, לפינת האוכל. בכל אופן, כשעלינו לארץ הייתי מאוכזבת קשות מפינת האוכל שקיבלה את פנינו. כל כך ישנה, דהויה ורק עם ארבעה כיסאות?! שני כיסאות עברו שיפוץ ורק בנס לא נשברו כל התקופה שישבנו עליהם. והשניים האחרים היו סתם מכוערים. ולא רק, השולחן עצמו היה צר מזה שהיה לי בארצות הברית. וזה הבדל גדול מאוד, כי אי אפשר להניח עליו כל מגש או צלחת הגשה (גיליתי שזה בעצם הסטנדרט פה בארץ – מטר רוחב, לעומת השולחנות הרחבים שאפשר לקנות בארה"ב).
 
נקיפות המצפון אכלו אותי מבפנים. למה ויתרתי על השולחן? למה שמעתי בקול בעלי, שגם כך סגר את העניינים עם בעל הבית בישראל לגבי חלק מהריהוט בלי לשאול אותי? למה ולמה ולמה? אז החלטתי שגם הוא צריך לסבול מנקיפות מצפון, ולהפיל עליו את כל שאלות הלמה האלה. והיו הרבה. במשך שנתיים וחצי לפחות פעם בשבוע (ביום שבת) הייתי מעלה את העובדה שסיפרה לבעלי, כל שבוע מחדש, על הוויתור הכואב שעשיתי – שולחן רחב ושמונה כיסאות יפים לטובת פינת אוכל ישנה ועלובה עם שני כיסאות שבורים-משופצים, שניים מכוערים וכל השאר מפלסטיק, הייתכן?!?!? ובעלי, שוב, הסביר במתיקות ובנועם שבעל הבית ממילא לא היה מוכן לוותר על פינת האוכל שלו ולא היה מה לעשות, בטח לא עם עוד פינת אוכל ענקית כמו זו שהייתה לנו. והוא צודק.
 
לפני שעברנו שוב דירה, לבית הנוכחי, החלטנו לקנות פינת אוכל חדשה למרות שבעלי הבית הסכימו שנשתמש בזו שלהם חינם אין כסף. למה? כי השוכרים החדשים רצו להביא את פינת האוכל שלהם איתם. אתם עובדים עלי?!?!? שנתיים וחצי אני סובלת עם פינת אוכל ישנה, לא עוד!
 
הפעם, כדי שלא אטיח בו עוד שנתיים וחצי 'למה לא התייעצת איתי קודם?' הוא אפשר לי לבחור את פינת האוכל. טוב, זה היה די הוגן וגם קצת מובן. בכל אופן, נכנסו לרכב ונסענו לאזור התעשייה הקרוב לביתנו בבית שמש, והגענו לחנות רהיטים שהייתה בסוף הכביש.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
בחיים יש גם הפתעות
כד הזהב שבסוף הקשת
ניסים  קטנים
 
ואיך שנכנסנו פנימה, ראיתי אותה. אהבה ממבט ראשון. עומדת לה שם בגאווה במרכז אולם תצוגת הרהיטים, פינת האוכל החדשה שלי. שולחן עץ מהגוני עם עיטור מפואר בצבע ברונזה במרכזו. לצידו, עמדו בגאון שישה כיסאות מרופדים בעור, תואמים להפליא לשולחן המדהים. "שלום לך, יקירה!" לחשתי לה, לפינת האוכל החדשה שלי, ממתיקה איתה את הסוד שרק היא ואני יודעות.
 
אחרי שיחה עם איש המכירות הבנו שהיא גם במבצע. תגידו לי, איזו אישה לא תקפוץ על מציאה שכזו? והבונוס! השולחן רחב יותר מהסטנדרט – 1.2 מטר בול בשבילי. מהחנות יצאנו עם השולחן ושמונה כיסאות!
 
לבית החדש הגענו עם פינת אוכל יפהפייה פלוס מסר מאוד ברור. אם הייתי מתעקשת על פינת האוכל שהייתה לי בארה"ב לא הייתי זוכה בפינת אוכל חדשה ויפה כמו שיש לי עכשיו. השם בוודאי ראה את כל השתלשלות האירועים. שום שלב לא נסתר מעיניו, כולל את העובדה שאצטרך להמתין ולסבול קצת עד שאקבל פינת אוכל חדשה, ותאמינו לי זה היה שווה!
 
אם הייתי מביאה את השולחן שלי הייתי סובלת בצורה נוראית בבית הקודם, מכיוון שהמקום שהוקצה לפינת האוכל היה קטן מאוד, שולחן ענק ושמונה כיסאות ממש לא היו מוצאים את עצמם שם. ברור שגם לנו, בני הבית, לא היה נוח. וזה עוד בלי להזכיר את העובדה שהיה צריך לארוז אותה ולחכות עד שהיא תגיע עם כל הדברים שכן הבאנו איתנו כשעלינו לארץ, רק כדי לגלות שהיא לא תתאים לבית…
 
וההבנה הזו נפלה כמו אסימון אצלי בראש אחרי שלוש שנים.
 
למי מאיתנו אין את המצבים האלה, שאנחנו מסתכלים על דברים שקורים לנו ואומרים 'אם רק הייתי עושה את זה אחרת, זה בטח היה יותר טוב'. שטויות. דברים קורים בדיוק כמו שהם צריכים לקרות – בהשגחה הפרטית והמדויקת של השם יתברך, נקודה. בדיוק כמו שהקב"ה רוצה שהם יהיו, והכי טוב בשבילנו. התוכניות שלו בשבילנו הרבה יותר טובות מאלה שיש לנו בשביל עצמנו. וכשאנחנו מבינים שכל מה שקורה איתנו הוא רק לטובתנו, וזה הדבר הכי טוב, אנחנו מסכימים עם בורא עולם, עם הגאונות הנפלאה שלו ולא מפסיקים להודות לו. ואל תגידו לי שזה לא נכון!
 
ועד שנבין מה הבורא מתכנן עבורנו (וזה יכול לקחת לנו שנים!) עדיף שנשב בצד, נירגע ונזכיר לעצמנו שאבא יודע הכי טוב!