מבין השברים
התבוננתי פנימה ושאלתי את עצמי מה הביא אותי לכעס הזה. ממש כמו שאומרים לילד – ספר לי מה כואב לך חמודי.
שרה לב
שרה לב
פיסה שבורה מודבקת
אני יודעת שיש לי ידיים רועדות, שמאליות כאלה. אני יודעת שרגע אחרי הצהרת הכוונות שלי אני צוללת לסנדביץ', לטלפון, לנקות את הבית כאילו המשיח יבוא אם החדרים יהיו מסודרים.
סדנת התאוששות מדהימה
אחרי שעה וחמש דקות, שבמהלכן תחבנו את הנקז לעומק המרבי האפשרי ופינינו הררי פסולת שהצטברה, הרגשתי נשלחת לסדנת התאוששות...
רק אצלי בלב
אני שבה ונזכרת שכל העולם לא נברא אלא בשביל הרגע הזה, שמתרחש רק במקום אחד – אצלי בלב...
שגרירות בארץ חושך
אין לי מושג מה יקרה, אין לי מושג איך זה ייראה. זה באמת גדול עלי באלף מספרים. אבל אני לא מתכוונת לשתוק את עיר הרפאים המחרידה הזאת יותר, אני מתחילה לדבר אותה עכשיו...
בראש פרויקט החץ
ובחלומי – לא בית מקדש בנוי לתפארה, כי אם מרפסת כביסה. "תראה מה נהיה מהמוח שלי, קווץ' בננה. פיתה. מרפסת כביסה – זה מה שנהיה מהחלומות שלי. איזו בושה עלובה..."
העצה היומית
איך לבכות לך למדתי. איך לכעוס, לזעום, לקטר ולהאשים לפניך – גם כן למדתי. איך לצוף מתוך קהות עוד לא למדתי. תעזור לי, אבא...
רק אתה ואני
עם כל הרצון הטוב, אנחנו קטנים מכדי להציל את זה. לרפד נפילות ולחבוש מכות, לנגב דמעות, לחוות חוויות ולהכיל כאב שאין לו כותרת. את אלה רק אתה יכול...
תשאירו מקום גם להיפך
זה היה רגע אחד אמיתי בתוך יממה של בלבול ומתח. דיבור מדויק אחד, ששחרר חסימות רבות. סוף סוף נענתה תפילת ה"תעזור לי, ריבונו של עולם", שמלמלתי כל הזמן. והוא עזר...
מלמול ממול
אופס. שכחת את הסיר עם הביצים על האש. לא מזגת מנות לילד שיבוא מאוחר, אז הוא שוב יאכל וופלים. בגללך. ואיפה הפלאפון? מה כל כך קשה להיות מסודרת?
החלק הקל בפאזל של החיים
הוא שכח שהוא עייף, שכח את המוסכניק. כמה טוב שבשביל ללמוד, צריך גמרא ולא טויוטה. ואיזה אוכל טעים, אמא, מתי הספקת לבשל?
בסרט הזה עוד לא היינו
השם בורא כל יום מציאות אחרת, שונה, עלילה מושלמת, סרט חדש. ואני מוצאת את עצמי כל יום בתוך סיפור אחר. לגמרי. כזה שלא הייתי בו אתמול ולא אהיה בו מחר.