אבן הייסורים
אין בעולם אנשים שהולכים פה ללא סיבה, אם נתן להם הקב"ה חיים והוא מוליך אותם על אדמת העולם – בודאי שיש משמעות לחייהם וטעם לקיומם!
הרב ברוך לב
אין בעולם אנשים שהולכים פה ללא סיבה, אם נתן להם הקב"ה חיים והוא מוליך אותם על אדמת העולם – בודאי שיש משמעות לחייהם וטעם לקיומם!
"שלך הם החיים...בידך ההחלטה...האחריות עליך" - המילים האלה הרעישו באוזני כפעמוני-כנסיה שצרמו באוזני רבות טרם עליתי ארצה: 'שלך?' 'בידך?' 'עליך?'...האכן כך?
הם אמרו לי שהוא חזר הביתה הרוס ומדוכדך, מושפל ומבוייש, הוא לא הבין על מה ולמה תיאמו לו פגישה עם אדם-קיר שאינו מגיב...
הרגשתי שכבר איני אותו אבא לילדי הקטנים הזקוקים לי. פעם הייתי מתעניין בחמימות בכל פרט מחייהם, עוקב בערנות אחר הלימודים. מאז שהעסק עם הגדול התחיל – שאר ילדי פרחו מזכרוני...
הייתי סבור שברגע מסויים יתרעם הנהג וישקיט את הדוברים, יאמר להם: "נראה אתכם במצב שלי", או "תקראו לי בשעה שאתם מתמודדים עם כאב כזה". אבל לא. הבנתי שיש תגובה יהודית נוספת...
כשהגעתי הביתה ללא מזרן, מצאתי את אישתי על סף דמעות. אין רהיטים, אין כלום, לפחות מזרן לישון עליו, ויהא עתיק ככל שיהיה – אולם עכשיו, גם את זה אין...
אור נדלק בקרבי. יהודי אני. כל קורות התקופה האחרונה במהלך ציורי התנ"ך הביאו בי רצון להזדהות עם משהו, שמחתי שמצאתי איזה קרן אור שבאה עלי כה במפתיע...
בדרך החיים זרועים פתאום אבנים. כל איש ואבניו שלו. ניתן ליפול בעטייה של האבן ולהיחבט בה קשות. ניתן גם לעלות על האבן, לנצל אותה לקבלת גובה ולהשקיף ממנה אל המרחק...
"כל אלה נימולים", הרהרתי בליבי בדרכי אל ברית המילה שלי, "כל אלה עברו את הכאב הזה למען יהיו כלולים בעם הקדוש...כל אלה עברו את הברית בגיל שמונה ימים, ואני כיום בן עשרים...
"נו, ר' מנחם", סידרתי את התפילין בקופסאותיהם, "מה תספר על פוניבז'? עד שאסיים, אספר לך סיפור על רבה של פוניבז', רבי איצ'לה פונוביז'ר..." הבעה של חיוך עלתה על פניו, ידו נעה בביטול...
למרגלותם רגבי עפרו של יהודי עלום. הזֶמֶר 'בר יוחאי' פורט על נימים חבויים בלב. לך תדע, מי היה ומה היה נפטר זה...
ניצבתי בצד ואמרתי בליבי: הנה כוחו של אותו חיוך והארת פנים, במפגשי הראשון עם נח. בעוצמתו מסוגל הוא בקלות להיטיב עם דורות, ובהיעדרו - עלולה קדרות הפנים וחמיצותן...